התבאר במשנה, שאם כיסה האדם את בורו כראוי, ואף על פי כן נפל שם שור או חמור ומת, פטור. וביארה הגמרא שדין זה יתכן באופן שהתליע הכיסוי מתוכו. מביאה עתה הגמרא ספק בענין זה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, כִּסָּהוּ – כיסה האדם את בורו בכִּסּוּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד לִפְנֵי שְׁוָרִים, וְאֵין יָכוֹל לַעֲמוֹד לִפְנֵי גְּמַלִּים, וּשְׁכִיחֵי – ומצויים באותו מקום גְּמַלִּים, כך שאין זו שמירה ראויה לגבי הגמלים, אלא רק לגבי השוורים, וְהִתְלִיעַ הכיסוי מִתּוֹכוֹ, מַהוּ – מה דינו של בעל הבור, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים, מִיגוּ – מתוך דַּהֲוֵי פּוֹשֵׁעַ לִגְמַלִּים, שהרי גמלים עשויים ליפול שם אף ללא התלעה, הֲוֵי – הרי הוא נחשב כפּוֹשֵׁעַ גם לְעִנְיַן הַתְלָעָה, ואף שההתלעה עצמה נחשבת כאונס, מכל מקום כיון שאין זה כיסוי ראוי לכל בעלי החיים העוברים באותו מקום, נחשב הוא כפושע לגבי כיסוי זה, ואף אם לבסוף אירעה התלעה, שהיא אונס. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, לְגַבֵּי הַתְלָעָה אוֹנֶס הוּא, וכיון שלבסוף לא עבר שם גמל ושבר את הכיסוי, אלא הכיסוי התליע מעצמו, דינו כאנוס, ופטור על נזקי הבור.
מביאה הגמרא ראיה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה, שנינו בברייתא, נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר שהוא חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, סוּמָא וּמְהַלֵּךְ בַּלַּיְלָה, שבכל האופנים הללו אין השור יכול להזהר שלא ליפול בבור, חַיָּב בעל הבור. אך אם נפל שם שור פִּקֵּחַ בַּיּוֹם, שהיה לו להזהר שלא ליפול בבור, פָּטוּר בעל הבור, וְאַמַּאי – ומדוע הוא פטור, נֵימָא – והרי יש לנו לומר, מִדַּהֲוֵי – כיון שהוא נחשב פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן שור חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, העשוי ליפול בו, הֲוֵי פּוֹשֵׁעַ נַמִּי [-גם כן] לְעִנְיַן שור פִּקֵּחַ, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִנָּהּ – ודאי מוכח מכך שלא אמרה כך המשנה, אלא פטרה אותו על נזקי שור פקח ביום, דלֹא אָמַר מִגוֹ – אין אומרים סברא זו של 'מתוך', שכיון שפושע הוא לענין אופן מסוים חייב הוא גם על אופנים אחרים, אלא אין פשיעתו מחייבתו אלא על נזקים שאירעו מחמתה, ולא על נזקים שאירעו מחמת סיבות אחרות, שהוא אנוס עליהן, שְׁמַע מִנָּהּ – אכן מוכח הדבר מברייתא זו, ולכן אף כאן, כיון שהיה הכיסוי טוב וחזק לגבי שוורים, אלא שהתליע המכסה, אינו חייב על הנזקים שאירעו מחמת התלעה זו, הגם שלגבי גמלים היה פושע מתחילה.
שנינו במשנה, 'נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּה, חַיָּב. לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּה, פָּטוּר'. אָמַר רַב, לשון 'לְפָנָיו' האמורה במשנתנו, היינו לְפָנָיו מַמָּשׁ, שנפל על פניו. ולשון 'לְאַחֲרָיו', היינו לְאַחֲרָיו מַמָּשׁ, שנפל על גבו, וְזֶה וְזֶה – בין 'לפניו' ובין 'לאחריו' היינו שנפל בַּבּוֹר עצמו. רַב לְטַעֲמֵיהּ – ואמר כן רב לפי שיטתו, דְּאָמַר, בּוֹר שֶׁחִיְּבָה עָלָיו תּוֹרָה, לְהֶבְלוֹ, וְלֹא לְחַבָטוֹ, וכיון שהחיוב של בור הוא רק אם הוזק השור מההבל שיש בתוך הבור, יש להעמיד את משנתנו באופן שהיתה הנפילה לתוך הבור, ובזה חילקה המשנה בין אופן שנפל לפניו, שמת מההבל וחייב, לבין אופן שנפל לאחריו, על גבו, שמת מהחבטה, ופטור. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בְּבוֹר – אם נפל השור מחמת קול הכריה לתוך הבור עצמו, בֵּין אם נפל לְפָנָיו ובֵּין אם נפל לְאַחֲרָיו, חַיָּב, שְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ – ואמר כן שמואל לשיטתו, דְּאָמַר, בּוֹר שֶׁחִיְּבָה עָלָיו תּוֹרָה, היינו לְהֶבְלוֹ – אם הוזק בהבל הבור, וְכָל שֶׁכֵּן לְחַבָטוֹ – אם נחבט והוזק. מבררת הגמרא, אֶלָּא, לדברי שמואל, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן אמרה המשנה את הדין שאם נפל לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּה, דְּפָּטוּר. ומבארת, כְּגוֹן שֶׁנִּתְקַל השור בַּבּוֹר עצמו, וְנָפַל לְאַחֲרָיו חוּץ לַבּוֹר, ואף שהתקלה היתה בבור, מכל מקום כיון שהנפילה היתה גם מחמת קול הכריה, אין הנפילה מתייחסת לבעל הבור לבדו, ופטור [אמנם אם היה נופל לתוך הבור עצמו היה בעל הבור חייב, וכטעם שיבואר להלן].
תָּנֵי רַב חֲנַנְיָא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב – שנה רב חנניא ברייתא המסייעת לרב, שכך שנינו בה, נאמר בתורה לשון 'וְנָפַל', ללמד שאין בעל הבור חייב עַד שֶׁיִּפֹּל השור כְּדֶרֶךְ נְפִילָה, מִכָּאן אָמְרוּ חכמים, אם נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּה, חַיָּב, כיון שזו דרך נפילה, אבל אם נפל לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּה, פָּטוּר, וְזֶה וְזֶה בְּבוֹר – בשני האופנים מדובר שנפל לתוך הבור, ומכל מקום כשנפל לאחריו פטור, כיון שקרקע עולם הזיקתו ולא מת מההבל, וכשיטת רב.
