משנה
נאמר בתורה (שמות כא כב) "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים", משנתנו עוסקת בחיוב זה, ומקדימה תחילה את דין שור שנגח אשה ויצאו ילדיה: שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַחֲבֵירוֹ – לנגוח שור אחר, וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה שהיתה מעוברת, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, פָּטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת [בגמרא יבואר הדין באופן שהתכוון השור להזיק לאשה עצמה]. אבל אָדָם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵרוֹ, וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה המעוברת, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת.
מבררת המשנה, כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת, כלומר, לפי איזה ערך שמים את שווי הולדות. ומשיבה המשנה, שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הָיְתָה יָפָה להמכר בתורת שפחה עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]יָלְדָה, וְכַמָּה הִיא יָפָה – שווה להמכר מִשֶּׁיָּלְדָה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אִם כֵּן היא השומא, לא יצטרך המזיק לשלם כלום, שהרי מִשֶּׁהָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת, מַשְׁבַּחַת – שווי האשה גדל לאחר שילדה, ואילו בהיותה מעוברת שוויה פחות, כיון שהיא מסוכנת למות בלידתה, וכיון שאמרה התורה שהמזיק משלם את דמי הולדות, בודאי אין זו השומא הנכונה, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת, כַּמָּה הֵן יָפִין – כמה שוויים להמכר בתורת עבדים בזמן זה, שהם עדיין עוברים [ושוויים פחות מתינוקות שנולדו, שהרי יש חשש שלא יוולדו חיים], וְנוֹתְנִין שווי זה לַבַּעַל. וְאִם אֵין לָהּ בַּעַל, נוֹתְנִין לְיוֹרְשָׁיו של הבעל.
הָיְתָה אותה אשה שהוזקה שִׁפְחָה כנענית וְנִשְׁתַּחְרָרָה ונישאה לעבד כנעני משוחרר, אוֹ שהיתה גִיּוֹרֶת ונשואה לגר, ומת הבעל ואין לו יורשים, פָּטוּר המזיק מדמי הוולדות, שלא חייבתו התורה אלא לשלם לבעל [והוא הדין בישראלית הנשואה לגר או לעבד משוחרר, אך בדרך כלל גר נושא גיורת, ועבד משוחרר נושא שפחה משוחררת, ולכן נקטה המשנה דוגמאות אלו].
גמרא
שנינו במשנה, שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לחבירו, והכה את האשה ויצאו ילדיה, פטור מדמי ולדות' וְכוּ'. מדייקת הגמרא, משמע ממשנתנו, דטַעֲמָא דְּנִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ – שטעם הפטור מדמי ולדות הוא כיון שהיתה כוונתו לשור אחר, הָא – אבל אם נִתְכַּוֵּין השור לָאִשָּׁה גּוּפָהּ, מְשַׁלֵּם בעליו דְמֵי וְלָדוֹת, מבררת הגמרא, לֵימָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתֵיהּ – האם נאמר שיש בכך קושיא על דבריו דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, דְּאָמַר, שְׁוָרִים, כִּי [-גם כאשר] נִתְכַּוְּונוּ לָאִשָּׁה עצמה, פְּטוּרִין מִדְּמֵי וְלָדוֹת, שהרי ממשנתנו ניתן לדייק שאם התכוונו לאשה, חייב הבעלים בדמי ולדות. דוחה זאת הגמרא, אָמַר לָךְ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה בישוב שיטתו, הוּא הַדִּין דַּאֲפִילוּ אם נִתְכַּוְּונוּ לָאִשָּׁה עַצְמָהּ, פְּטוּרִין מִדְּמֵי וְלָדוֹת, וכדברי רב אדא בר אהבה, וְהַאי דְּקָתָּנֵי – והסיבה שנקטה המשנה אופן של שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵרוֹ, אַיְידֵי דְּבָעָא מִיתְנָא סֵיפָא – אגב כך שרצתה המשנה לומר בהמשך דבריה את דינו של אָדָם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ, דְּהָכִי כְּתִיב קְרָא – שזהו האופן שחייבתו התורה בדמי ולדות, שנאמר 'כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה', ומשמע שהתכוונו להזיק זה לזה ומתוך כך הוכתה האשה, תַּנָּא רֵישָׁא נַמִּי – נקטה המשנה גם באופן של הרישא שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ, אך באמת לגבי שור אין חילוק בדבר כלל, וגם אם התכוון לאשה, פטור הבעלין מדמי ולדות.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה כְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, חָדָא – טעם אחד לכך, כיון דְּכִי אֲתָא – שכאשר בא רַב חַגָּא מִדָּרוֹמָא, אַיְיתִי מַתְנִיתָא בִידֵיהּ כַּוָּתֵיהּ – הביא בידו ברייתא ששנינו בה כדברי רב אדא בר אהבה, שבעל השור פטור מדמי ולדות אפילו אם התכוון השור להזיק לאשה. וְעוֹד טעם לכך, דְּהָא רַב פָּפָּא כַּוָּתֵיהּ שַׁיְיכָא – שהרי דברי רב פפא שייכים רק בשיטתו של רב אדא בר אהבה, דְּאָמַר רַב פָּפָּא, שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַשִּׁפְחָה הכנענית, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, חַמְרָא מְעַבַּרְתָּא הוּא דְאַזִּיק – חמור מעוברת הוא הזיק, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק לגבי אליעזר עבד אברהם (בראשית כב ה) 'שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר', ויש לדייק מלשון זו שהעבדים הם עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר, הרי שרק מחמת שהעבדים נחשבים כחמורים חייב בעל השור בדמי ולדות, אבל אם היה השור מזיק אשה בת ישראל, היה בעליו פטור מדמי ולדות, ואף אם היתה כוונת השור להזיקה, וכדברי רב אדא בר אהבה.
