כפי שהתבאר לעיל, המזיק בידים כספת של חבירו, ואין לניזק עדים על הסכום שהיה בה, נאמן הוא בשבועה לומר כמה היה בה. אמנם הסתפקה הגמרא באופן שטוען שהיו שם מרגליות, האם דרך בני אדם להניח מרגליות בכספת ונאמן הוא בשבועה על טענתו, או שאין זו דרך בני אדם, ואינו נאמן. הגמרא ממשיכה לדון בנידונים דומים: אָמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אַשִּׁי, טְעָנוֹ כָּסָא דְכַסְפָּא – אם טען הניזק שהיתה שם כוס עשויה כסף, מַאי – מה דינו, כלומר, האם נאמן הוא בטענתו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, חָזֵינַן – אנו רואים ומתבוננים באדם זה, אִי אִינִישׁ דְּאָמִיד הוּא לְמֶהֱוֵי לֵיהּ כָּסָא דְכַסְפָּא – אם הוא אדם עשיר הראוי שיהיה לו כוס של כסף, אִי נַמִּי – או גם אם אינו עשיר בעצמו, אך אִינִישׁ מְהֵימָנָא – אדם נאמן הוא, דְמַפְקְדֵי אִינְשֵׁי גַּבֵּיהּ – שבני אדם מפקידים בידו דברים יקרים, ויתכן שהפקידו בידו כוס של כסף, מִשְׁתַּבַּע וְשָׁקֵיל – הרי הוא נשבע על טענתו, שהיתה באותה כספת כוס של כסף, ונוטל מהמזיק את דמיה. וְאִי לֹא – אך אם אינו עשיר בעצמו, ואף אינו מוחזק לאדם נאמן שדרך בני אדם להפקיד בידו כלים מעין אלו, לָאו כָּל כְּמִינֵּיהּ – אינו נאמן לטעון כן.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ו ה"ז), חַד בַּר נַשׁ אַפְקִיד גַּבֵּי חַבְרֵיהּ שַׂק צָרוּר – מעשה באדם שהפקיד ביד חבירו שק קשור, ולא ידע השומר מה יש בתוכו, אֵרְעוֹ אוֹנֶס – אירע אונס לאותו שומר ואבד ממנו השק, באופן שהוא חייב באחריותו, ותובע המפקיד את דמיו, אך אין לו ראיה מה היה בתוכו, הָדֵין אָמַר – השומר טוען ואומר, סִיגִין הֲוָה מָלֵא – שמא היה השק מלא בסיגים, שזהו דבר שאין לו ערך, וְהָדֵין אָמַר – ואילו המפקיד אומר מְטַכְסִין הֲוָה מָלֵא – היה השק מלא בגדי משי חשובים ויקרים. אֲתָא עוּבְדָּא קוֹמִי רַב – בא מעשה זה לפני רב, וְאָמַר רב, הֲרֵי זֶה המפקיד נִשְׁבָּע מה היה בתוך השק, וְנוֹטֵל.
בָּעֵי – הסתפק רַבִּי יוֹחָנָן, מַהוּ שֶׁיִּטְעָנֶנּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִים לוֹ – האם נאמן המפקיד לטעון שהפקיד בידו דברים יקרים שאינו מוחזק שיהיו ברשותו דברים אלו. ופושטת הגמרא, נַשְׁמְעִינֵיהּ מִן הֲדָא – יש לשמוע ולפשוט ספק זה ממעש שהיה, אֲרִיסֵיהּ דְבַר זִיזָא – אריסו של אדם ששמו 'בר זיזא', אַפְקִיד גַּבֵּי חַד בַּר נַשׁ לִיטְרָא דְדַהֲבָא – הפקיד אצל אדם אחד ליטרת זהב, שזו כמות גדולה ויקרה של זהב, לאחר זמן מֵת בַּר זִיזָא, וּמֵת אֲרִיסֵיהּ – ומת אריסו, ובניו של אותו אריס טענו שאותה ליטרת זהב שייכת להם, שהרי אביהם הוא שהפקידה ביד השומר, ובניו של בר זיזא טענו שבודאי עשה כן בשליחותו של בר זיזא עצמו, והזהב שלהם. אֲתָא עוּבְדָּא קוֹמִי – בא מעשה זה לדין לפני רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, ואָמַר, מַאן לֹא יָדַע דְּכָל מַה דְּאִית לֵיהּ לַאֲרִיסֵיהּ דְבַר זִיזָא לְבַר זִיזָא הוּא – וכי מי הוא שאינו יודע שכל הממון שבידיו של אותו אריס, שייך לבר זיזא עצמו, ולכן יִתְיַהֲבוּן לִבְנוֹהִי דְבַר זִיזָא – ינתן הממון לבניו של בר זיזא.
ממשיכה הגמרא בענין אותו מעשה של בר זיזא: הֲווּ לֵיהּ לְבַר זִיזָא בְּנִין רַבְרְבִין וְדַקִּיקִין – היו לבר זיזא בנים גדולים ובנים קטנים, אָמַר רבי ישמעאל ברבי יוסי, יִסְּבוּן רַבְרְבַיָּא פַּלְגָּא – יטלו עתה הבנים הגדולים מחצית מהזהב, וְכִדְרַבָּן דַּקִּיקִין – וכשיגדלו הבנים הקטנים, יִסְּבוּן פַּלְגָּא – יטלו גם הם מחצית מהזהב. לאחר זמן דָּמַךְ – נפטר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲתָא עוּבְדָּא קוֹמִי – ובא המעשה שוב לדין לפני רַבִּי חִיָּיא, אָמַר רבי חייא, אִי מִן הֲדָא – אם אתה רוצה להביא ראיה שהממון אינו של האריס מכך שידוע שכל מה שבידו היה שייך לבר זיזא, לֵית אַתְּ שְׁמַע כְּלוּם – אין זו ראיה כלל, ואין ללמוד מכך דבר, דְּאִית בַּר נַשׁ דְּלֹא מְפַרְסְמָא נַפְשֵׁיהּ – כיון שיש בני אדם שאינם רוצים לפרסם את עושרם, ויתכן שהיה אותו זהב שייך לאריס, יִתְיַהֲבוּן לִבְנֵי אַרִיסֵיהּ – ולכן פסק רבי חייא שיש לתת את הזהב לבניו של האריס. אָמַר לֵיהּ מָרֵיהּ דְּפִקְדוֹנָא – אמר השומר של הפקדון לרבי חייא, כְּבָר יְהָבִית פַּלְגָּא – כבר נתתי מחצית מהזהב לבניו הגדולים של בר זיזא, כפי שפסק רבי ישמעאל ברבי יוסי. אָמַר לֵיהּ רבי חייא, מַה שֶּׁנָּתַתָּ כבר לבניו הגדולים של בר זיזא, הרי עַל פִּי בֵּית דִּין נָתַתָּ, ואין להוציא מידם. וּמַה שֶּׁאַתָּה נוֹתֵן עתה, לבניו של האריס, עַל פִּי בֵּית דִּין אַתָּה נוֹתֵן.
מסתפקת הגמרא, מַהוּ דְּיֵימְרוּן בְּנוֹי דַאֲרִיסֵיהּ לִבְנוֹי דְבַר זִיזָא – האם יכולים בניו של האריס לומר לבניו של בר זיזא, הָבוּ לָן מַה דִנְסַבְתּוּן – תנו לנו את חלק הזהב שכבר לקחתם, שהרי רבי חייא פוסק עתה שהממון שלנו. משיבה הגמרא, יָכְלִין לְמֵימַר לְהוּ – יכולים בני בר זיזא לומר להם, מַה שֶׁנַּעֲשָׂה, עַל פִּי בֵּית דִּין נַעֲשָׂה, ואינכם יכולים להוציא מידם.
ממשיכה הגמרא ומסתפקת, מַהוּ דְּיֵימְרוּן דַּקִּיקַיָּא לְרַבְרְבַיָּא – האם יכולים הבנים הקטנים של בר זיזא, שלא קיבלו את חלקם בזהב, לומר לבנים הגדולים, שקיבלו את חלקם, נַחֲלֹק עִמְּכוֹן – נחלוק עמכם בחלק הזהב שקיבלתם כיון שאנו לא קיבלנו את חלקינו בזהב זה. משיבה הגמרא, יָכְלִין לְמֵימַר לְהוּ – יכולים להגדולים לומר להם, כיון שעתה פסק רבי חייא שהזהב שייך לבני האריס, אם כן מה שפסק בתחילה רבי ישמעאל ברבי יוסי שהזהב שלנו, הרי זה כאילו שמְצִיאָה מָצָאנוּ, ואין לכם חלק בה. וכן אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לֵית בֵּין דַּקִּיקַיָּא לְרַבְרְבַיָּא – אין דין בין הגדולים לבין הקטנים, אֶלָּא כְּמִי שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, ואין לקטנים חלק בה.
