אגב הדינים העוסקים בחיובי השמירה של בעל החצר על הגדיש של חבירו, מביאה הגמרא דינים נוספים בענין דומה: אָמַר רָבָא, הַנּוֹתֵן דִּינָר זָהָב לְאִשָּׁה לשמור [והוא הדין אם נתן לאיש], וְאָמַר לָהּ, הִזָּהֲרִי בּוֹ, כי שֶׁל כֶּסֶף הוּא, אם הִזִּיקַתּוּ בידים, מְשַׁלֶּמֶת שֶׁל זָהָב, והגם שהוא אמר לה שזהו דינר של כסף, מִשּׁוּם דְּאָמַר לָהּ – כיון שיכול אותו אדם לטעון כנגדה, מַאי הֲוָה לָךְ גַּבֵּיהּ דַאַזִּיקְתֵּיהּ – וכי מחמת איזה טעם היה לך רשות להזיקו, והרי גם אם לא קיבלת עליך אלא שמירת דינר של כסף, ולא של זהב, הרי היה אסור לך להזיקו, כשם שאסור לכל אדם, שאינו שומר, להזיק את ממון חבירו, וכיון שעשתה מעשה היזק בידים, משלמת את שוויו האמיתי של המטבע, והיינו של זהב. אבל אם לא הזיקה אותו בידים, אלא רק פָּשְׁעָה בֵּיהּ, שלא שמרה עליו כראוי, מְשַׁלֶּמֶת רק כשווי דינר שֶׁל כֶּסֶף, מִשּׁוּם דְּאָמְרָה לֵיהּ – כיון שיכולה היא לטעון, מאחר וחיובי הוא רק מחמת שקיבלתי עלי שמירה, נְטִירוּתָא דְכַסְפָּא קַבִּילַת עָלַי – הרי קיבלתי על עצמי רק שמירת דינר של כסף, והסכמתי להתחייב באחריות שוויו, אך נְטִירוּתָא דְדַהֲבָא לֹא קַבִּילַת עָלַי – לא הסכמתי לקבל על עצמי שמירת דינר של זהב, ואינה חייבת באחריותו של דבר שלא קיבלה עליו את שמירתו.
הובאה במשנתנו מחלוקת בענין 'טמון' באש, שחכמים פוטרים ורבי יהודה מחייב. אָמַר רַב, שְׁמָעִית מִילְּתָא לְרַבִּי יְהוּדָה – שמעתי דין מסוים שנאמר בשיטת רבי יהודה, וְלֹא יָדַעְנָא מַאי הִיא – איני זוכר מה הוא אותו דין. אָמַר שְׁמוּאֵל, וְלֹא יָדַע אַבָּא מַאי שְׁמִיעַ לֵיהּ – וכי אין רב זוכר מה הוא דין זה שנאמר [וכינה שמואל את רב בלשון 'אבא', דרך חשיבות], לְרַבִּי יְהוּדָה דִמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי טָמוּן בָּאֵשׁ, והמבעיר את הבעירה חייב על כל מה שהזיקה האש, אף דברים שהיו טמונים, והרי כיון שהיו הדברים טמונים, ונשרפו, אין לניזק דרך להוכיח מה הם הדברים שנשרפו לו, מאחר ולא היה הדבר גלוי לעין ואין עדים על כך, ולכן עָשׂוּ תַּקָּנַת נִגְזָל בְּאִשּׁוֹ, כלומר, תקנו בנזקי האש את אותה תקנה שתקנו לגבי נגזל, שיש עדים על כך שאדם מסוים גזלו, אך אין העדים יודעים מה גזל, שנאמן הנגזל בשבועה לומר מה גזל ממנו אותו אדם, ואף כאן, לגבי נזקי טמון באש יאמר רבי יהודה דְמִשְׁתַּבַּע וְשָׁקֵיל – שנשבע אותו אדם מה הם הכלים שהיו טמונים ונשרפו, והמבעיר את האש משלם לו את שוויים, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה (שבועות מד:) וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין, ואחד מהם הוא הַנִּגְזָל וְכוּ'.
מביאה הגמרא ספק בנידון דומה: בָּעֵי – הסתפק אֲמֵימַר, האם עָשׂוּ תַּקָּנַת נִגְזָל בְּמָסוּר, כלומר, שכשם שהנגזל נאמן בשבועתו לומר מה היו הכלים שגזל הלה מביתו, כך אדם שמסר את חבירו לשלטונות, ומחמת כן חייבוהו בממון, האם תקנו חכמים שהנמסר יהא נאמן בשבועה לומר כמה נטלו ממנו הגויים מחמת אותה המסירה, אוֹ לֹא – או שלא תקנו תקנהו זו לגבי מוסר, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁמָּסַר בּוֹ, וְאִבֵּד מָמוֹנוֹ, אֲבָל העדים עצמם אֵינָם יוֹדְעִים כַּמָּה אִבֵּד לוֹ, מִי עָשׂוּ – האם תקנו תַּקָּנַת נִגְזָל בְּמָסוּר, דְמִשְׁתַּבַּע וְשָׁקֵיל – שישבע ויטול, אוֹ לֹא. ואמרה הגמרא על ספק זה, תֵּיקוּ – תשאר שאלה זו בספק. פוסק הרי"ף כיצד יש לנהוג בנידון זה, וְכָל תֵּיקוּ דְּמָמוֹנָא – בכל ספק שנשארה הגמרא בתיקו בדיני ממונות, ההכרעה היא לְקוּלָּא, והיינו קולא לנתבע, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
