בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – שאל רבא את רב נחמן שאלה זו, אדם שגָּנַב שׁוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, וּטְבָחוֹ, וְהוֹדָה לְאֶחָד מֵהֶן, ואחר כך העידו עדים על כך, והרי הדין הוא שהמודה בקנס פטור מלשלמו, ואם כן ביחס לאותו שותף פטור הגנב מתשלומי ארבעה וחמשה, ואילו כלפי השותף השני יש לחייבו בתשלומי ארבעה וחמשה, מַהוּ – מה דינו, האם יש לדרוש מלשון הפסוק שרק 'חֲמִשָּׁה בָּקָר' אָמַר רַחְמָנָא – אמרה התורה שישלם הגנב, וְלֹא חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָּקָר, ואם כן פטור הוא אפילו ממחצית הקנס לשותף שלא הודה בפניו, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, 'חֲמִשָּׁה בָּקָר' אָמַר רַחְמָנָא, וַאֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָּקָר, ואם כן אף שנפטר ביחס לשותף שהודה בפניו, חייב הוא לשותף השני.
וּפָשַׁט לֵיהּ – ופשט רב נחמן את ספיקו של רבא ואמר, חֲמִשָּׁה בָּקָר אָמַר רַחְמָנָא, וַאֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה חֲצָאֵי בָּקָר, וחייב הוא לשלם לשותף את חלקו.
משנה
עדים המעידים שקר על אדם מסוים, ובאו שני עדים והעידו שבאותו זמן שעליו העידו היו עמהם במקום אחר, והרי זו ראיה שעדותם שקר, נענשים באותו עונש שזממו לגרום לאדם שעליו העידו. משנתנו מבארת את דינם של עדים זוממים לגבי חיובי כפל וחיובי ארבעה וחמשה: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם – אם שני עדים העידו על אדם מסויים שגנב שור או שה, וְטָבַח אוֹ מָכַר עַל פִּיהֶם – ואותם עדים העידו גם שאותו אדם טבח או מכר את השור או השה, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – ובאו שני עדים אחרים והעידו שהעדים היו עמהם במקום אחר באותה שעה שעליה העידו, מְשַׁלְּמִין לוֹ אֶת הַכֹּל – חייבים אותם שני עדים גם את תשלומי הכפל וגם את תשלומי ארבעה וחמשה שזממו לחייבו.
גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם – אם העידו שני עדים על אדם שגנב שור או שה, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים – ושני עדים אחרים העידו עליו שטבח או מכר את גניבתו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ – ושתי כתות העדים נִמְצְאוּ זוֹמְמִין, העדים הָרִאשׁוֹנִים, שהעידו על הגניבה, מְשַׁלְּמִים תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְהעדים האַחֲרוֹנִים, שהעידו על הטביחה או המכירה, מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה לשה או שנים לשור [שהרי 'ארבעה וחמשה' שחייבה התורה הם יחד עם תשלומי הכפל, ונמצא שהעדים האחרונים רצו להוסיף לו תשלומי שנים או שלשה מלבד הכפל, ואת זה חייבים הם לשלם].
נִמְצְאוּ רק הָאַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין, הוּא – האדם שעליו העידו, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, על פי עדותם של השנים הראשונים, שלא הוזמו, וְהֵן – והעדים האחרונים, שהעידו על הטביחה או המכירה והוזמו, מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה, שזהו הסכום שרצו לחייבו שלא כדין.
אם נמצא אֶחָד מִן העדים הָאַחֲרוֹנִים זוֹמֵם, בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה, כיון שלאחר שהוזם העד האחד נשארה רק עדותו של השני קיימת, ואין מחייבים על פי עד אחד, אך העדות הראשונה, על הגניבה עצמה, לא התבטלה, ומשלם תשלומי כפל. אך אם נמצא אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים, שהעידו על הגניבה עצמה, זוֹמֵם, בָּטְלָה כָּל הָעֵדוּת, ואף העדות האחרונה, כיון שֶׁאִם אֵין עדות על הגְּנֵיבָה עצמה, אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה, שהרי לא חייבה התורה ארבעה וחמשה אלא גנב שהתחייב כפל, וכיון שהתבטלה העדות על הגניבה, אין מקום לחייבו על פי העדות של הטביחה או המכירה.
