משנה
נאמר בתורה (שמות כא לז) 'כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה', ומשנתנו מבררת הלכה זו של תשלומי ארבעה וחמשה: גָּנַב שור או שה עַל פִּי שְׁנַיִם – בפני שני עדים, שהעידו על כך, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם – בין אם אותם עדים מעידים גם על כך שטבחו או מכרו, אוֹ עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים – ובין אם עדים אחרים מעידים על הטביחה או המכירה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה על השור וַחֲמִשָּׁה על השה.
גָּנַב שור או שה וּמָכַר בְּשַׁבָּת, גָּנַב וּמָכַר לַעֲבוֹדָה זָרָה, גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שבכל אלו אף שיש עבירה אין חיוב מיתה, או שגָּנַב שור או שה מִשֶּׁל אָבִיו, וְטָבַח וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, נמצא שהיתה הטביחה או המכירה בזמן שהיה אביו חי, גָּנַב וְטָבַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ את הבהמה, ונמצא שנטבחה בזמן שהיתה חולין, בכל האופנים הללו מְשַׁלֵם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
גָּנַב וְטָבַח לְצורך רְפוּאָה אוֹ להאכיל לַכְּלָבִים, אף שאין כוונתו לאכול אכילה רגילה, הרי יכול הוא לאכול אכילה רגילה אם ירצה, הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת הבהמה טְרֵפָה, והַשּׁוֹחֵט חוּלִין בַּעֲזָרָה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ האחרונים, שהם טריפה וחולין בעזרה, כיון שנאסר הבשר באכילה, וסובר רבי שמעון ששחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת 'שחיטה' כלל, וממילא אינו בכלל 'טבחו' שחייבתו תורה בארבעה וחמשה.
גמרא
שנינו במשנה, 'גָּנַב, וְטָבַח וּמָכַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה'. תמהה הגמרא, אַמַּאי – מדוע חייב הוא בתשלומים על מעשה הטביחה או המכירה, נְהִי דִּקְטָלָא לֵיכָּא – אמנם אכן אין במעשה זה חיוב מיתה, מַלְקוֹת אִיכָּא – אך מכל מקום הרי יש בזה חיוב מלקות, והָא קָיְימָא לָן – והרי מקובל בידינו, דְּאֵין לוֹקֶה וּמֵת – שאין אדם נענש בחיוב מלקות וחיוב מיתה על מעשה אחד, וכן אֵין לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם – אין אדם מתחייב בחיוב מלקות ובחיוב תשלומים על מעשה אחד.
מתרצת הגמרא, אָמְרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – אמרו בני הישיבה תירוץ זה בשם רבי יוחנן, משנתנו עוסקת בְּטוֹבֵחַ עַל יְדֵי אַחֵר, כלומר, שאותו גנב שלח שליח שישחט עבורו את הבהמה הגנובה, ובאופן כזה אינו מתחייב אפילו מלקות, שהרי אין שליח לדבר עבירה, והשליח הוא הלוקה, ולכן חייב הגנב תשלומי ארבעה וחמשה.
תמהה הגמרא, וְכִי זֶה חוֹטֵא וְזֶה מִתְחַיֵּב – וכי יתכן שהשליח יחטא בטביחת הבהמה הגנובה, והגנב הוא שיתחייב בתשלומים, והרי כשם שאין שליח לדבר עבירה ללקות על חילול יום הכפורים, כך אין שליח לדבר עבירה להתחייב ממון על הטביחה.
מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, אכן ברוב העבירות שבתורה אין שליח לדבר עבירה, ושַׁאנִי הָכָא – שונה הדבר בנידון זה, של טביחה ומכירה, דְּאָמַר קְרָא – שהרי נאמר בפסוק 'וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ', הרי שדימתה התורה את הטביחה למכירה, ויש ללומדם זה מזה, מַה [-כשם ש]מְּכִירָה נעשית רק עַל יְדֵי אַחֵר, שהרי אין הגנב יכול למכור את הגניבה לעצמו, אלא רק לאדם אחר, וחייבה אותו התורה על כך בתשלומי ארבעה וחמשה, אַף טְבִיחָה, גם אם נעשתה עַל יְדֵי אַחֵר, שלוחו של הגנב, חייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה. מביאה הגמרא דרשה נוספת לדין זה: דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תַּנָּא – בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנו, התיבה 'אוֹ' שנאמרה בפסוק, באה לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ, שאף על טביחת השליח מתחייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה. דרשה נוספת: דְּבֵי חִזְקִיָּה תַּנָּא – בבית מדרשו של חזקיה שנו, נאמר בענין זה (שמות כא לז) 'חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה', ותיבת 'תַּחַת' באה לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ.
