כפי שהתבאר לעיל, חפץ שנגזל מהבעלים, נחשב הוא כמי שאינו ברשותם. מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה: אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי אמרו בני ישיבת נהרדעא, אף על פי שיכול אדם לכתוב הרשאה לחבירו, שידון במקומו בבית דין על ממונו, מכל מקום לֹא כָּתְבִינָן אוּרְכְתָא – אין כותבים הרשאה אַמִטַּלְטְלִי דְכַפְרֵיהּ – על מטלטלין הנמצאים ביד אדם אחר, הכופר בהם ואינו רוצה להשיבם לבעלים, כלומר, אם הפקיד האדם חפץ ביד שומר, והשומר כופר וטוען שאין החפץ של אותו אדם כלל, ורוצה הבעלים לשלוח אדם אחר שיתבע את השומר לדין במקומו, אינו יכול לכתוב לו הרשאה שילך וידון במקומו עם השומר, ומבארת הגמרא, טַעֲמָא דְכַפְרֵיהּ – הטעם של דין זה הוא רק כיון שהשומר כפר בפקדון, דְּמֶיחֱזֵי כְּשִׁיקְרָא – שנראה הדבר כשקר, מאחר ולדברי השומר אין החפץ שייך כלל לבעלים, ועדיין לא הוברר הדבר, כיצד כותב הלה הרשאה על חפץ שאינו שייך לו כלל, לטענת השומר. אֲבָל לֹא כַּפְרֵיהּ – אבל אם אין השומר כופר בפקדון, אלא טוען שנאנס וכדומה, ורוצה הבעלים לשלוח שליח שידון עם השומר בבית דין, כָּתְבִינָן – יכול הוא לכתוב לו הרשאה, וידון עמו הלה בבית דין. הִלְכָּךְ – וכיון שכך היא ההלכה, מַאן דְּמַיְיתֵי אוּרְכְתָא אַמְטַּלְטְלֵי דְכַפְרֵיהּ – אדם הבא לדון עם השומר בבית דין, לאחר שכפר השומר בפקדון, ומביא בידו הרשאה מבעל הפקדון לדון עם השומר, לֹא מְהַנְיָא לֵיהּ וְלֹא מִידִי – אין הרשאה זו מועילה לו כלום, וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַשְׁבּוֹעֵיהּ – ואין לו רשות וכח להשביע את השומר שבועת השומרים, וְלֹא לְאִשְׁתַּעוּיֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ כְּלָל – ואינו יכול לרדת עמו לדין כלל, לטעון טענות וכדומה, והטעם הוא כדברי נהרדעא, דְּלֹא כַּתְבִינָן אוּרְכְתָא אֶלָּא אַמַאן דְּלֹא כָּפַר בְּהַהוּא מִידִי דְמוּרְכִין בֵּיהּ – לפי שאין כותבים שטר הרשאה אלא על מי שאינו כופר באותו דבר שעליו יש את התביעה בבית דין, אֲבָל אַמַאן דְּכָפַר לֹא כָּתְבִינָן – אבל על מי שכופר בחפץ שבידו וטוען שאינו שייך כלל לאותו אדם, אין כותבים שטר הרשאה, אלא צריך התובע עצמו, הטוען שהחפת שלו, לרדת לדין עם השומר, דְּקַיְימָא לָן כִּנְהַרְדָּעֵי – כיון שמקובל בידינו להלכה כדברי נהרדעי.
מביאה הגמרא דין נוסף בענין כתיבת הרשאה: וְאָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – ועוד דין שאמרו בני ישיבת נהרדעא, כָּל אוּרְכְתָא דְּלֹא כְּתִיב בֵּיהּ – כל הרשאה שלא כתוב בה נוסח זה, שכותב בעל החפץ לשלוחו היורד לדין תחתיו, זִיל דּוֹן וְּזְכֵה וְהַנְפִּיק לְנַפְשָׁךְ – לך ותדון בבית דין בענינו של חפץ זה, ותזכה בו ותוציא אותו מיד הנתבע לעצמך, אלא כתוב בה רק שנותן לו רשות לדון בבית דין, לֵית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא – אין בהרשאה זו כלום, ואין בה תועלת, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, דְּאָמַר לֵיהּ הָאֵיךְ – כיון שיכול בעל הדין לטעון כנגד אותו שליח הבא לדון כנגדו עם כתב ההרשאה, לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִידִי אָתְּ – אינך בעל דיני, ואיני חייב להשיב לטענותיך. ורק אם כתוב לו בפירוש בהרשאה שיזכה בממון לעצמו, הרי הוא בעל הדין בממון זה, וחייב הלה לדון עמו [אמנם אין הממון שייך באמת לגמרי לאותו שליח, ואינו יכול ליטלו לעצמו ולא להשיבו לבעלים, אלא יש בהרשאה זו קצת שליחות וקצת קנין, והקנין מועיל לענין זה שלא יוכל בעל הדין לסרב לדון עמו, והשליחות מועילה לענין זה שלא יוכל אחר כך ליטול את המעות לעצמו ולא להשיבם למשלחו].
אָמַר אַבַּיֵי, אף אל פי שאמרו נהרדעי שיש צורך שיכתוב לו שיטול את הממון לעצמו, וְאִי כְּתִיב בָּהּ – וגם אם כתוב בשטר ההרשאה שלא יטול את כל הממון לעצמו, אלא רק לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ, וְלִרְבִיעַ, ואילו שאר הממון ישאר לבעלים, מכל מקום, מִיגּוֹ דְּמִשְׁתָּעֵי אַפַּלְגָּא – מתוך שיכול הוא לדון על החלק שלו בממון, מִשְׁתָּעֵי אַכּוּלָּא – יכול הוא לדון על כל הממון, ואף על החלק של הבעלים.
וְאָמַר אֲמֵימַר, כיון שבעל הממון כותב לשלוחו שטר הרשאה שבו הוא מקנה לו את הממון, וְאִי תָּפַס – אם לאחר שזכה בדין תופס השליח את הממון לעצמו ואינו רוצה להחזירו לבעלים, לֹא מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – אין מוציאים ממנו את הממון, שהרי הקנו לו הבעלים את הממון. רַב אַשִּׁי חלק ואָמַר, אין הדין כן, מִדְּכָתַב לֵיהּ – שהרי מכך שכותב לו המשלח בשטר ההרשאה כָּל דְמִתְעַנֵי מִן דִּינָא עָלַי הָדָר – כל ההוצאות שתוציא בדין תורה זה יחזרו עלי, שאצטרך לשלמם, הרי זו ראיה ששָׁלִיחַ שַׁוְּיֵיהּ – מינה אותו לשליח, ולא התכוון שבאמת יהיה הממון שלו, ומה שכתב לו נוסח זה שיזכה בממון לעצמו, זהו רק כדי שיוכל לדון עם הנתבע. מביאה הגמרא דעה נוספת: וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר שׁוּתָּפָא שַׁוְּיֵיהּ – ויש מי שאומר שעשאו כשותף עמו באותו ממון, לְמַאי נַפְקָא מִינֵּיהּ – ומה החילוק אם עשאו שליח בלבד או שותף, לְמִתְפַּס פַּלְגָּא – שאם עשאו שותף יכול הוא לתפוס חצי מהממון לעצמו, לאחר שזכה בדין.
פוסק הרי"ף את ההלכה אִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ – כך אמרו משמו דְּרַב יְהוּדָאֵי גָּאוֹן זַצַ"ל, דְּקַיְימָא לָן דִּשְׁלִיחַא שַׁוְיָא – שמקובל בידינו להלכה שבשטר ההרשאה עשה הבעלים את המורשה כשליח בלבד, ואין לו חלק בממון עצמו, הִלְכָּךְ – ולכן, אִי בָּעֵי לְבַטּוֹלֵי שְׁלִיחוּתֵיהּ – אם לאחר זמן רוצה הבעלים לבטל את שליחותו של המורשה, וְאוֹרוֹכֵי אִינִישׁ אַחֲרִינָא – ולכתוב הרשאה לאדם אחר, שידון במקומו על הממון, אִית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמֶעְבַּד הָכֵי – יש לו רשות לעשות כן, שהרי הממון עדיין שלו לגמרי.
