וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שמשלם קרן כעין שגנב, ותשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין, הוא רק לְעִנְיַן יוֹקְרָא וְזוֹלָא – אם התייקרה או הוזלה הגניבה, אֲבָל גָּנַב טָלֶה, וְנַעֲשָׂה אַיִל, או שגנב עֵגֶל וְנַעֲשָׂה שׁוֹר, הרי זה מְשַׁלֵּם גם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל כְּעֵין שֶׁגָּנַב, וְהַיְנוּ דְּקָאָמַר רָבָא – וזהו הדין שאמר רבא, טְלָאִים כִּדְמֵעִיקָּרָא – אם בא לשלם טלה, אף שנעשה איל, הרי הוא משלם כפי שהיה בשעת הגניבה, כיון שגנב טלה ומחזיר טלה, דָּמִים כְּשֶׁל עַכְשָׁו – ואם הוא משלם דמים, הרי הוא משלם כפי שוויו עתה, בזמן שהוא מחזיר את הגניבה, והיינו כשוויו של איל. אֲבָל תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם, כְּרַבִּי אִלָעָא, דְּאָמַר רַבִּי אִלָעָא, גָּנַב טָלֶה וְנַעֲשָׂה אַיִל, או שגנב עֵגֶל וְנַעֲשָׂה שׁוֹר, נַעֲשָׂה שִׁנּוּי בְּיָדוֹ, וּקְנָאוֹ הגזלן, ואם טָבַח וּמָכַר, אינו מתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, כיון ששֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ, וְשֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – וההלכה כדברי רבי אלעא, דְּאָמְרִינַן לְקַמָּן – שהרי כך שנינו במשנה להלן (צג:) 'כָּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה', וְאַמְרִינָן – וביארה הגמרא את דברי המשנה, לשון 'כָּל', לְאַיְתּוּיֵי מַאי – מה באה המשנה לרבות, לְאַיְתּוּיֵי הָא דְּרַבִּי אִלָעָא – לרבות את הדין שאמר רבי אלעא, שאם השתנתה הגניבה ביד הגנב, קנאה בשינוי, ואם טבח או מכר פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, הרי שההלכה כמותו.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַמּוֹכֵר את השה או את השור שגנב לִפְנֵי יֵאוּשׁ של הבעלים, רַב נַחְמָן אָמַר, חַיָּב הגנב בְּתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, פָּטוּר מתשלומי ארבעה וחמשה. ומבארת הגמרא את טעמי המחלוקת, רַב נַחְמָן אָמַר, חַיָּב, כיון שלשון 'וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ' אָמַר רַחְמָנָא – נאמר בפסוק (שמות כא לז), לֹא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ וְלֹא שְׁנָא לְאַחַר יֵאוּשׁ – ואין חילוק אם מכרו לפני יאוש הבעלים או לאחר יאוש. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר פָּטוּר, כיון שחִיּוּבוֹ בארבעה וחמשה לְאַחַר יֵאוּשׁ הוּא – רק אם נעשה הדבר לאחר יאוש, דְאַהֲנוּ מַעֲשָׂיו – כיון שבאופן זה הועילו מעשיו, דְּקַנְיֵיהּ לוֹקֵחַ – שהרי חל הקנין, וקנה הלוקח את השור או השה, כיון שהיה יאוש ושינוי רשות, אֲבָל אם עשה כן לִפְנֵי יֵאוּשׁ, דְּלֹא אַהֲנוּ מַעֲשָׂיו – שלא הועילו מעשיו, דְּלֹא קַנְיֵיהּ לוֹקֵחַ – שהרי לא קנה הלוקח את השור או השה, אלא נשאר הוא ברשות הנגזל, פָּטוּר הגזלן מתשלומי ארבעה וחמשה. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כדברי רב נחמן, דחִיּוּבֵיהּ – חיובו של הגנב בארבעה וחמשה הוא בֵּין לִפְנֵי יֵאוּשׁ בֵּין לְאַחַר יֵאוּשׁ.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקָיְימָא לָן – ומקובל בידינו להלכה כְּרַב נַחְמָן, חֲדָא – טעם אחד לכך, דְּהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ בְּדִינֵי – שהרי הלכה כרב נחמן בדיני ממונות. וְעוֹד, דְּהָא רַבִּי יוֹחָנָן קָאֵי כְּוָותֵיהּ – שהרי רבי יוחנן סובר כמותו, וכפי שהתבאר.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אדם שגָּזַל, וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מהגזילה, שְׁנֵיהֶן [-הגזלן והנגזל] אֵינָן יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ, זֶה – הגזלן אינו יכול להקדיש, לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, כיון שכל זמן שלא התיאשו הבעלים נשאר החפץ עצמו שלהם לגמרי, וְזֶה – ואילו הנגזל אינו יכול להקדיש, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ – אין החפץ הנגזל בשליטתו, שהרי נגזל ממנו, והטעם שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, כיון דְּאָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (ויקרא כז יד) 'וְאִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ אֶת בֵּיתוֹ', ויש לדרוש מלשון הפסוק, מַה בֵּיתוֹ שֶׁהוּא לעולם בִּרְשׁוּתוֹ, שהרי קרקע אינה נגזלת, אַף כָּל דבר שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ יכול האדם להקדיש, ואילו דבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש.
