תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, עֲשָׂרָה תְּנָאִין הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ בן נון עם ישראל בשעה שנכנסו לארץ, א. שֶׁמַּרְעִין בַּחוֹרְשִׁין – רשאי כל אדם לרעות את בהמותיו ביערות, ולא יקפיד בעל היער על כך, והיינו דוקא בהמה דקה ביער של אילנות, שאינה מכלה אותם. ב. וּמְלַקְּטִין עֵצִים מִשְּׂדוֹתֵיהֶם – רשאי כל אדם ללקוט עצים משדות של אחרים, והיינו דוקא כגון קוצים לחים ומחוברים לקרקע, שאין דרך בני אדם להקפיד עליהם. ג. וּמְלַקְּטִין עֲשָׂבִים מִכָּל מָקוֹם, כיון שאין העשבים נצרכים לבעל השדה, חוּץ מִשְּׂדֵה תִּלְתָּן, ששם העשבים משביחים את התלתן הגדל עמהם. ד. וְקוֹטְמִין נְטִיעָה מִכָּל מָקוֹם – רשאי אדם ליטול ענף מעץ חבירו כדי ליטוע אותו בשדהו, ובתנאי שיהא זה ענף דק וחדש, שאינו עושה עדיין פירות, חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת, כלומר, אדם שקצץ את רוב ענפי הזית שלו כדי להשתמש בעצים להסקה, והדרך היא להשאיר חלק מענפי העץ כדי שמהם יצמחו הענפים מחדש, והקוצץ מהם ענף מזיק לעץ כולו. ה. וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה – מעיין חדש הנובע מהאדמה, אף שנבע בחלקו של אדם אחד, מכל מקום כל בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ – משתמשים בו, וכל שכן מעיין ישן, הנמצא מימות יהושע בן נון. ו. וּמְחַכִּין – מטילים חכה לדוג דגים בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, בכינרת, הגם שכולה נמצאת בחלק של שבט נפתלי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרֹשׁ קֶלַע וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה, כלומר, לא יתקע יתידות לפרוש רשתות לדגים, כיון שבכך הוא מעכב את הספינות המפליגות שם. ז. וְנִפְנִין לַאֲחוֹרֵי גָּדֵר – הנצרך לנקביו בדרך רשאי להכנס לשדה חבירו, וַאֲפִלּוּ בְּשָׂדֶה מְלֵאָה כַּרְכֹּם, שהוא תבלין יקר, ורשאי ליטול אבן מהגדר לקנח בה, הגם שבכך הוא מקלקל מעט את הגדר. ח. וּמְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת – מותר ללכת בשבילים שבתוך שדות אחרים, שבדרך כלל נותנים הבעלים רשות לבני אדם להלך בהם, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה – עד י"ז במרחשוון שהוא זמן הגשמים, וזהו זמן זריעה, ומאותו זמן מקפידים בעלי השדות שלא יעברו בשדותיהם. ט. וּמִסְתַּלְּקִין לִצְדָדֵי הַדְּרָכִים להלך בהם בימות החמה, מִפְּנֵי יִתְדוֹת הַדְּרָכִים – כיון שבימות הגשמים מהלכים בני האדם והבהמות על גבי הטיט, וכשהוא מתייבש בימות החמה נעשה המקום כיתדות [-בליטות ושקיעות] שקשה ללכת עליהם, ומותר להכנס לצידי הדרכים אף שמהלך על גבול שדה חבירו, ואף שיש שם תבואה עדיין. י. וְהַתּוֹעֶה בדרכו בֵּין הַכְּרָמִים של בני אדם אחרים, ואינו מוצא את הדרך הנכונה, מְפַסֵּג וְעוֹלֶה מְפַסֵּג וְיוֹרֵד – רשאי לנתק בדרכו זמורות של גפנים המעכבות אותו, ועולה ויורד עד שמוצא את הדרך הנכונה. יא. וּמֵת מִצְוָה – מת הנמצא מוטל בדרך, קוֹנֶה מְקוֹמוֹ, שקוברים אותו במקום שנפל ומת, אפילו אם זהו מקום השייך לאדם מסוים [ולהלן יבואר מדוע הם 'עשרה תנאים', והלא יש כאן אחד עשר].
אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, אָמַר רַב אַדָּא, אָמַר רַב נַחְמָן, תְּנָאִין אלו שֶׁהִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ עם ישראל בכניסתם לארץ ישראל, נוהגים אֲפִלּוּ בְּבָבֶל, כיון שיש שם קיבוץ גדול מישראל, ולגבי דינים מסוימים נחשבת היא כארץ ישראל. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִלּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בכל מקום שיש יהודים, נוהגים תנאים אלו.
מבארת המשנה את התנאי האחרון ממה שהתנה יהושע בן נון: 'וּמֵת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ', וְהוּא – ובתנאי שֶׁאֵינוֹ מֻטָּל עַל הַמֵּצָר – על גבול השדה, לרוחב הדרך, במקום שעוברים שם בני אדם העוסקים בטהרות, אֲבָל אִם הָיָה מֻטָּל עַל הַמֵּצָר, שאי אפשר לקוברו במקומו ממש כיון שיגרום בכך טומאה לכל העוסקים בטהרות שיעברו שם, מִתּוֹךְ שֶׁנִּתַּן רְשׁוּת לְפַנּוֹתוֹ ממקומו ממש, מְפַנִּין אותו לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וקוברים אותו בבית הקברות, ככל אדם.
תמהה הגמרא, מדוע נקטה הברייתא לשון 'עשרה תנאים', והרי הַנֵּי חַד סָרֵי הָוְיָאן – והרי יש כאן אחד עשר תנאים. מתרצת הגמרא, אָמְרֵי – אמרו בני הישיבה לתרץ את לשון הברייתא, שהתנאי של 'מְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת', שְׁלֹמֹה המלך אֲמָרָהּ – תיקן זאת, ולא יהושע בן נון.
