כפי שהתבאר, אמר רבא שאף על פי שאין גובים בבבל תשלומים של מי שנישום כעבד, מכל מקום יש תועלת בשומא לענין תפיסה, שאם יתפוס הניזק את דמי הנזק מהמזיק, אין מוציאים מידו, ומבארת הגמרא, רָבָא לְטַעֲמֵיהּ – רבא אמר כן לפי שיטתו, דְּאָמַר רָבָא, נִזְקֵי שׁוֹר בְּשׁוֹר – נזקים של שור המזיק שור, וְנִזְקֵי שׁוֹר בְּאָדָם – ונזקים של שור שהזיק אדם, גּוֹבִין אוֹתוֹ אפילו בְּבָבֶל, הגם שאי שם דיינים סמוכים. אבל נִזְקֵי אָדָם בְּאָדָם – נזקי אדם שהזיק אדם, וכן נִזְקֵי אָדָם בְּשׁוֹר – נזקי אדם שהזיק שור, לֹא – אין גובים בבבל, כיון שאין שם דיינים סמוכים, כיון שנאמר בהם (שמות כב ח) 'עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם', ו'אלהים' האמור כאן הוא כינוי לדיינים סמוכים, 'הָאֱלֹהִים' בָּעֵינַן – יש צורך שידונו בדברים אלו דיינים סמוכים, וְלֵיכָּא – ואין הדבר מתקיים, שהרי אין סמיכה בבבל.
תמהה הגמרא, אם זהו הטעם שאין דנים בבבל דינים אלו, אם כן נִזְקֵי שׁוֹר בְּשׁוֹר, וְנִזְקֵי שׁוֹר בְּאָדָם, נַמֵּי 'הָאֱלֹהִים' בָּעֵינַן – גם בהם יש צורך בדיינים סמוכים, וְלֵיכָּא – ואין סמיכה בבבל, ומדוע אמר רבא שדינים אלו נידונים אפילו בבבל. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי דיני נזקי שור בשור ובאדם, שְׁלִיחוּתַיְהוּ קָא עַבְדִינָן – אנו, בני בבל, עושים את שליחותם של הדיינים הסמוכים שבארץ ישראל, שנותנים לנו רשות לדון דינים אלו אפילו בבבל, הגם שאין שם סמיכה, מִידִי דַּהֲוֵי אַהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת – בדומה לדיני הודאות והלוואות, שדנים אפילו בבבל, על אף שמעיקר הדין יש צורך דוקא בדיינים סמוכים, כיון שעושים אנו בזה את שליחותם של בני ארץ ישראל, הסמוכים.
ממשיכה הגמרא ומקשה, אם כן, אָדָם בְּאָדָם נַמִּי שְׁלִיחוּתַיְהוּ קָא עַבְדִינָן – גם בנזקי אדם באדם נעשת את שליחותם של בני ארץ ישראל, ונדון דברים אלו אפילו בבבל. וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא בביאור דברי רבא היא, דכִּי עַבְדִינָן שְׁלִיחוּתַיְהוּ – מה שאנו עושים את שליחותם של הסמוכים, ודנים דיני תורה בבבל, היינו רק בְּמִילְתָא דִּשְׁכִיחָא – בדבר המצוי, וְאִית בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס – ויש בו הפסד ממון אם לא נדון אותו בבבל, אֲבָל אם לא התקיימו שניתנאים אלו, כגון מִילְּתָא דִּשְׁכִיחָא וְלֵית בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס – דבר המצוי אך אין בו הפסד ממון, אִי נַמִּי אִית בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס וְלֹא שְׁכִיחָא – או אף אם זהו דבר שיש בו הפסד ממון אך אינו מצוי, לֹא עַבְדִינָן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – אין אנו עושים בו את שליחותם של בני ארץ ישראל, ואין דנים דינים אלו בבבל. הִלְכָּךְ – ולכן, אָדָם בְּאָדָם – נזקי אדם שהזיק אדם, אַף עַל גַּב דְּאִית בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס – הגם שיש בזה הפסד ממון, מכל מקום כֵּיוָן דְּלֹא שְׁכִיחָא – מאחר ואין זה דבר מצוי, לֹא עַבְדִינָן שְׁלִיחוּתַיְהוּ – אין אנו עושים בזה את שליחותם, ולכן אמר רבא שאין דנים דינים אלו בבבל.
מקשה הגמרא על דברי רבא, וְכי נזקי שׁוֹר בְּשׁוֹר גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל, וְהָא אָמַר רָבָא, שׁוֹר שֶׁהִזִּיק, אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל, ויש לברר, דְאַזִּיק מַאי – את מי הזיק אותו שור, שאין גובים אותו בבבל, אִילֵימָא דְאַזִּיק אָדָם – אם מדובר באופן שהזיק אדם, אם כן מַאי אִירְיָא שׁוֹר דְאַזִּיק אָדָם – מדוע אמר רבא כלל זה דוקא בשור שהזיק אדם, והרי אֲפִלּוּ אָדָם דְּאַזִּיק אָדָם, נַמִּי – גם כן אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל. אֶלָּא פְּשִׁיטָא – ודאי מדובר בשור דְאַזִּיק שׁוֹר, וְקָאָמַר – ועל זה אמר רבא שאֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל, וזהו שלא כפי שהביאה הגמרא בשמו בתחילה, שנזקי שור בשור גובים בבבל.
מתרצת הגמרא, אָמְרֵי – אמרו בני הישיבה בישוב קושיא זו, הָתָם – שם, במימרא השניה שאמר רבא, מדובר בְּתָם, שחיוב חצי נזק המוטל עליו הוא קנס, ואין גובים קנסות בבבל, וְהָכָא – וכאן, במימרא הראשונה שאמר רבא, שגובים נזקי שור בשור, מדובר בְּשור מוּעָד שהזיק, וכיון שזהו דבר שיש בו חסרון כיס, ומצוי, דנים זאת אף בבבל.
מקשה הגמרא, כיצד ניתן לומר שמדובר בשור מועד שהזיק, וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא, אֵין כלל שור מוּעָד בְּבָבֶל, כיון שאין דנים את דינו של שור תם, ממילא אין מביאים אותו כלל לבית דין, ואינו נעשה מועד. מתרצת הגמרא, אין הכוונה לשור שהזיק בקרן שלש פעמים ונעשה מועד, אלא כִּי קָאָמַר רָבָא שנִזְקֵי שׁוֹר בְּשׁוֹר גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל, היינו בְּשֵׁן וְרֶגֶל, דְּמוּעָדֵי מִתְּחִלָּתָן נִינְהוּ – שהם מועדים מתחילתם, ונזקים אלו מצויים, ויש בהם חסקון כיס, ודנים אותם בבבל.
מבאר הרי"ף את המנהג בזמן הזה: מִנְהַג שְׁתֵּי יְשִׁיבוֹת בזמנינו, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין גּוֹבִין קְנָס בְּבָבֶל, וכפי שהתבאר, מכל מקום מְנַדִּין אוֹתוֹ – את המזיק, עַד דִּמְפַיֵּיס לֵיהּ לְבַעַל דִּינֵיהּ – עד שיפייס את בעל דינו, הניזק, וְכַד יָהֵיב לֵיהּ שִׁעוּר מַאי דְּחָזֵי לְמֵיתַב לֵיהּ – וכשהוא נותן לו את שיעור הממון שראוי לו לתת לו, שָׁרוּ לֵיהּ לְאַלְתַּר – מתירים לו את הנידוי מיד, בֵּין אִיפַּיַּיס מָארֵי דִּינֵיהּ – בין אם התפייס בכך בעל דינו, בֵּין לָא אִיפַּיַּיס – ובין אם לא התפייס.
