שנינו במשנה, 'זֶה הַכְּלָל, כָּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה'. מבררת הגמרא, לשון 'כָּל' שנקטה המשנה, לְאַיְתוּיֵי מַאי – מה באה המשנה לרבות בכך, ומבארת, לְאַיְתּוּיֵי הָא – באה המשנה לרבות דין זה דְּאָמַר רַבִּי אִלָעָא, דְּאָמַר רַבִּי אִלָעָא, גָּנַב טָלֶה וְנַעֲשָׂה אצלו אַיִל, או שגנב עֵגֶל וְנַעֲשָׂה אצלו שׁוֹר, נַעֲשָׂה שִׁנּוּי בְּיָדוֹ – הרי זה נחשב 'שינוי' וּקְנָאוֹ הגנב, ולפיכך, אם טָבַח וּמָכַר – טבח או מכר את השור או השה, אינו חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, כיון שאת שֶׁלּוֹ הוּא טוֹבֵחַ וְאת שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר, ורק באופן שטבח ומכר קודם שנעשה אצלו שינוי חייבה התורה בתשלומי ארבעה וחמשה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַּבְרָא דְּגָזַל תּוֹרֵי מֵחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שגזל שוורים מחבירו, אָזַל כָּרַב בְּהוּ כְּרָבָא -הלך וחרש בהם את שדהו, וְזָרַע בְּהוּ זַרְעָא – ואף השתמש בהם כדי לזרוע את השדה, לַסּוֹף אַהְדְּרִינְהוּ לְמָרַיְיהוּ – ולאחר שסיים להשתמש בהם החזיר אותם לבעלים. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – בא הנגזל לדין לפני רב נחמן, בתביעה שישלם לו הגזלן את מה שנהנה כשהשתמש בשוורים שגזל ממנו, אָמַר לְהוּ – אמר להם רב נחמן, זִילוּ שׁוּמוּ שְׁבָחָא דְאַשְׁבַּח – לכו ותאמדו את השבח שהשביחה הקרקע מחמת החרישה והזריעה שעשה הגזלן על ידי השוורים הללו, וישלם הגזלן לנגזל. אָמַר לֵיהּ רָבָא לרב נחמן, תּוֹרֵי אַשְׁבַּח – וכי רק השוורים הם שהביאו את השבח, אַרְעָא לֹא אַשְׁבַּח – וכי הקרקע לא הביאה חלק מהשבח, וכיון שהקרקע אינה גזולה, אין סברא שישלם לנגזל את כל השבח. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, פַּלְגָּא שְׁבָחָא קָאָמֵינָא – כוונתי היתה שלאחר שישומו את כל השבח, ישלם הגזלן רק מחצית מהשבח. אָמַר לֵיהּ רבא, סוֹף סוֹף, גְּזֵלָה הִיא, וְהָדְרָה בְּעֵינָהּ – והדין הוא שגזילה חוזרת כמו שהיא, ואין הגזל חייב לשלם לנגזל את כל מה שהרויח כשהשתמש בגזילה, דִתְנַן – שהרי כך שנינו במשנתנו, כָּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, הַאי אִינִישׁ גַּזְלָנָא עַתִּיקָא הוּא – אדם זה הוא גזלן עתיק, שכבר גזל פעמים רבות, וּבָעֵינָא דְאִיקְנְסֵיהּ – ורציתי לקונסו, כדי שלהבא לא יסמוך על כך שיוכל להחזיר את הגזילה כמו שלקחה, ולכן חייבתיו עתה לשלם גם את השבח שהשביח באמצעות הגזילה, הגם שמעיקר הדין באמת אינו חייב לשלם זאת.
אומר הרי"ף, מֵהָא שַׁמְעִינָן – ממעשה זה יש ללמו, דְּקַנְסִינָן בְּכִי הַאי גַּוְונָא – שקונסים במקרים מעין אלו, וַאֲפִלּוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ, שאין שם דיינים סמוכים, דְּהָא רַב נַחְמָן בְּבָבֶל הֲוָה – שהרי רב נחמן היה בבבל, וְקָא קָנַס – וקנס את אותו גזלן. וְעוֹד ראיה לכך, דְּגַרְסִינָן – שכך למדנו במסכת סנהדרין (מו.) בְּפֶרֶק נִגְמַר הַדִּין, תַּנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שָׁמַעְתִּי מרבותי דין זה, שֶׁבֵּית דִּין הָיוּ מַכִּין וְעוֹנְשִׁין את החוטאים שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה – גם בעונשים שאינם כתובים בתורה, וְלֹא עשו כן כדי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג – גדר לַתּוֹרָה, ולפי מצב הדור לפעמים יש צורך להעניש את החוטאים בעונשים חמורים יותר, כדי למנוע בני אדם מחטאים אלו.
