אגב דין הגוזל בהמת חבירו ועושה בה מלאכה, מביאה הגמרא דין דומה בענין עבד כנעני: אָמַר רַב דָּנִיֵּאל בַּר רַב קְטִינָא, אָמַר רַב, הַתּוֹקֵף – נוטל בחוזקה בְּעַבְדּוֹ הכנעני שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה לצורך עצמו, פָּטוּר מלשלם לבעל העבד את דמי מלאכתו, וְהוּא – ובתנאי שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ מִמְּלָאכָה של הבעלים, ומבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שאין חיוב תשלומים באופן זה, נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּלֹא נִיסְתְּרוּ עַבְדֵּיהּ – נח לו לאדם שבני אדם אחרים יעשו מלאכה בעבדו בזמן שאין העבד עושה מלאכה עבורו, כדי שלא יתרגל עבדו להתבטל ממלאכה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, הֲוָה תָקֵיף עַבְדֵי דְּאִינְשֵׁי – היה נוטל בחוזקה עבדים כנעניים של אחרים, דְמַסִּיק בְּהוּ זוּזֵי – שהיו חייבים לו ממון, וְעָבֵיד בְּהוּ מְלָאכָה – והיה עושה בהם מלאכה עבור עצמו, אך לא היה מנכה סכום זה מחובם אליו. אָמַר לֵיהּ רָבָא בְּרֵיהּ – אמר לו רבא בנו, מַאי טַעֲמָא עָבֵיד מַר הָכֵי – מדוע אתה נוהג לעשות כן. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף בר חמא, כיון דְּאָמַר רַב דָּנִיֵּאל בַּר רַב קְטִינָא, אָמַר רַב, הַתּוֹקֵף בְּעַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה, פָּטוּר, וכפי שהובא לעיל. אָמַר לֵיהּ רבא, הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֹא מַסִּיק בְּהוּ זוּזֵי – דין זה הוא רק במי שאינו נושה ממון באותו אדם שהעבדים שייכים לו, אבל מַר, כֵּיוָן דְּמַסִּיק בְּהוּ זוּזֵי – כיון שהם חייבים לך ממון, מֶיחֱזֵי כְּרִבִּית – נראה הדבר כריבית, מאחר ואתה מרויח מעבדיהם רווח נוסף מלבד החוב עצמו. והביא רבא ראיה לדבריו, תֵּדַע שכך הוא הדין, דְּהָא [-שהרי כך] אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שהַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אם זו חצר שאינה עומדת להשכרה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת [-לשלם] לוֹ שָׂכָר, כיון שזה נהנה וזה לא חסר, מכל מקום אם הִלְוָהוּ, וְדָר המלוה בַּחֲצֵרוֹ של הלוה, אף שזו חצר שאינה עומדת להשכרה, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, שאם לא כן נראה הדבר כריבית, שנהנה המלוה בכך שאינו משלם שכר ללוה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף בר חמא לרבא, הֲדְרֵי בִּי – אני חוזר בי מהנהגתי זו, ומקבל את דבריך.
מביאה הגמרא נידון נוסף בענין דומה: אִיתְּמַר – נאמרה הלכה זו בבית המדרש, הַתּוֹקֵף – הנוטל בחוזקה את סְפִינָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה, (אָמַר רַב), אִם רָצָה בעל הספינה, שְׂכָרָהּ נוֹטֵל, כפי שהדרך להשכירה, ואם רָצָה בעל הספינה, פְּחָתָהּ נוֹטֵל – נוטל כמה שהופחת שווייה של הספינה בכך שהשתמש בה אותו אדם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא פְּחָתָהּ, ולא שכרה. אָמַר רַב פָּפָּא, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין כאן מחלוקת בין רב לשמואל, אלא כל אחד אמר את דינו לגבי אופן אחר, הָא – דברי רב, שיכול ליטול שכרה, נאמרו באופן דַעֲבִידָא לְאַגְּרָא – שעומדת הספינה להשכרה, ולכן יכול הוא ליטול שכרה. וְהָא – ואילו דברי שמואל נאמרו באופן דְּלֹא עֲבִידָא לְאַגְּרָא – שאין הספינה עומדת להשכרה, שבאופן זה אינו יכול ליטול דמי שכירותה, אלא רק כמה שהופחת שווייה.
מביאה הגמרא ביאור נוסף: וְאִי בָעִית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך ביאור אחר בדברי רב ושמואל, הָא וְהָא – בין רב ובין שמואל אמרו את דבריהם באופן דַעֲבִידָא לְאַגְּרָא בספינה העומדת להשכרה, וְלֹא קַשְׁיָא – ואין קושיא וסתירה בין דבריהם, אלא הָא – דברי רב נאמרו באופן דְנָחֵית לָהּ בְּתוֹרַת אַגְּרָא – שנטל את הספינה על מנת לשלם שכרה, וְהָא – ואילו דברי שמואל נאמרו באופן דְנָחֵית לָהּ בְּתוֹרַת גַּזְלָנוּתָא – שנטלה בתורת גזילה, ובאופן זה אי אפשר לחייבו דמי שכירותה, אלא רק דמי פחתה.
