וְהֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ שַׁדַּר לִי זוּזַאי בַּהֲדֵי פְּלַנְיָא – ובאופן שאמר בעל הממון לשומר שישלח לו את מעותיו על ידי אדם פלוני, וְשַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בַּהֲדֵי הַהוּא פְּלַנְיָא דְּאָמַר לֵיהּ – ועשה השומר כדבריו ושלח לו את המעות על ידי אותו אדם מסוים, וְאִיתְּנִיסוּ – ונאנסו המעות בדרך, פָּטוּר השומר מִלְּשַׁלּוֹמֵי – מלשלם לבעלים.
והראיה לכך, דִּתְנָן – שהרי כך שנינו במשנה בְּפרק הַשׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה (ב"מ צח:), אָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל למשאיל, שִׁלְחָה לִי – שלח לי את הפרה בְּיַד בְּנִי, בְּיַד עַבְדִּי, בְּיַד שְׁלוּחִי, אוֹ בְּיַד בִּנְךָ, בְּיַד עַבְדְּךָ, בְּיַד שְׁלוּחֲךָ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּשְׁאִיל לשואל הֲרֵינִי מְשַׁלְּחָהּ לָךְ בְּיַד בְּנִי, בְּיַד עַבְדִּי, בְּיַד שְׁלוּחִי, אוֹ בְּיַד בִּנְךָ, בְּיַד עַבְדְּךָ, בְּיַד שְׁלוּחֲךָ, וְאָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל שְׁלַח, וּשְׁלָחָהּ המשאיל, וָמֵתָה בדרך, חַיָּב השואל, כיון שמשעה שאמר לו לשלוח לו את הפרה ביד אדם מסוים, או שהסכים שישלח לו הלה את הפרה ביד אדם מסוים, ועשה המשאיל כדבריו ושלח ביד אותו אדם, הרי היא באחריותו של השואל מיד, ואם נאנסה בדרך, חייב. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחְזִירָהּ, אם אמר לו המשאיל שישלחנה אליו על ידי אדם מסוים, או שהסכים לכך שישלחנה על ידי אדם מסוים, הרי מיד כשמסרה השואל לאותו אדם אין היא באחריותו, ואם נאנסה בדרך, פטור.
וְהֵיכָא נַמִּי דְּאַתְנֵי בֵּינַיְיהוּ מֵעִיקָּרָא – וכן באופן שהתנו ביניהם מתחילה, דכָּל דִּמְשַׁדֵּר כָּל חַד לְחַבְרֵיהּ – שבכל פעם ששולח אחד מהם לחבירו דבר מסוים, אִית לֵיהּ רְשׁוּת לְשַׁדּוּרֵי לֵיהּ דָּמֵיהּ בַּהֲדֵי מַאן דְּבָעֵי – יש למקבל רשות לשלוח את דמי החפץ ביד מי שירצה, תְּנַאי מָמוֹן הוּא, וְקַיָּם, כיון שיכולים בני אדם להתנות ביניהם מה שירצו, בדברים הנוגעים לממון, וְאִית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְשַׁדּוּרֵי בַּהֲדֵי מַאן דְּחָזֵי – ויש רשות לכל אחד מהם לשלוח את המעות עם מי שירצה, וְאִי אִיתְּנִיס בְּאוֹרְחָא – ואם נאנסו המעות בדרך, בִּרְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ אִיתְּנִיס – הרי האונס ברשות הבעלים, כיון שמיד כששלח חבירו את הממון עם השליח, יצאו מאחריותו, והרי הם ברשות אותו שהשתלחו אליו המעות.
וְהֵיכָא דְּשָׁדַּר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ כְּתָבָא – ובאופן ששלח בעל החפץ מכתב לשומר, וְאָמַר לֵיהּ – וכך כתב לו, הַהוּא מִידִי דְּאִית לִי גַבָּךְ – אותו חפץ שיש לי אצלך, שַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלִי בַּהֲדֵי פְּלַנְיָא – שלח לי אותו ביד אדם פלוני, וְשַׁדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ – ועשה כדבריו ושלח לו את החפץ ביד אותו אדם, לֹא מִחַיֵּיב בְּאַחְרָיוּתַיְהוּ – אין המשלח חייב באחריות החפץ, אם אבד בדרך, דְּהָכִי נָהֲגוּ הָאִידָּנָא תַּגָּרֵי – כיון שכך נוהגים הסוחרים בזמן הזה, וְקָיְימָא לָן בְּכִי הָא דְמִנְהָגָא מִילְּתָא הִיא – ומקובל בידינו שבדברים אלו המנהג קובע. וְהָכֵי שַׁדְּרוּ מִמְּתִיבְתָּא – וכך שלחו מהישיבה, הלכה זו.
וְהַנֵּי מִילֵּי מִדַּעְתֵּיהּ – ואמנם הדין האמור כאן הוא לענין זה שאם רוצה השומר יכול הוא לשלוח את החפץ או הדמים ביד אותו אדם, אֲבָל בְּעַל כָּרְחֵיהּ, לֹא – אך אין השומר מוכרח לשלוח את החפץ או הממון עם אותו אדם, אם אינו רוצה בכך, כיון דְּאָמַר לֵיהּ – שיכול הוא לומר לו, לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ – כיון שאינך בעל הממון, אינך בעל דין שלי, ואיני חייב לתת לך את הממון, כְּדִכְתִיבְנָא לְעֵיל – וכפי שהתבאר לעיל.
