מסכת בבא קמא, פרק ט, שיעור 127

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בהלכה זו, כאשר צובעים צמר בסממנים, האם יֵשׁ שְׁבַח סַמְמָנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר – האם הצבע של הצמר עתה נחשב כדבר בפני עצמו, אוֹ אֵין שְׁבַח סַמְמָנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר, ומבררת הגמרא, הֵיכִי דָמִי – באיזה אופן שייך ספק זה, אִי דְּגָזַל סַמְמָנִין – אם באופן שגזל סממנים, וְדַיְיקִינְהוּ וְתָרִינְהוּ – וכתשם ושראם במים, וְצָבַע בְּהוּ – וצבע בהם את הצמר השייך לו, והנידון עתה הוא האם עליו לשלם לבעל הסממנים את דמי הסממנים או גם את השבח שהשביח הצמר בכך שצבעו, תֵּיפּוּק לִי דְּהָא קָנִנְהוּ בְּשִׁינּוּי – הרי בין כך קנה את הסממנים בשינוי, שכתשם ושראם במים, וכיון שקנאם בשינוי הרי הוא משלם כשוויים בשעת הגזילה, ולא יותר. לֹא צְרִיכָא – לא נאמר ספק זה אלא כְּגוֹן דְּגָזַל צֶמֶר וְסַמְמָנִין שְׁרוּיִין דְּחַד – גזל מאותו אדם גם את הצמר וגם את הממנים כשהם כתושים ושרויים במים, ומוכנים לשימוש, וְצַבְעֵיהּ לְהַהוּא צֶמֶר בְּהַנָךְ סַמְמָנִין – וצבע את הצמר של הנגזל בסממנים של הנגזל, וְקָא מְהַדַּר לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לַצֶּמֶר – ומשיב עתה הגזלן לנגזל את הצמר שגזל ממנו כשהוא צבוע בסממניו של הנגזל, (וְאִיַּיקַּר) [וְאִי אַיְיקַר] לֵיהּ בִּדְמֵי – וא על ידי צביעה זו התייקר מחיר הצמר, לֹא קָא מִיבַּעְיָא לָן – אין מקום להסתפק, דְּהָא יֵשׁ שְׁבַח סַמְמָנִין – שהרי ודאי נחשב הדבר שקיבל הנגזל את השבח, שהרי החזיר לו את הצמר כשהוא צבוע, ומחירו עתה יקר יותר, אֶלָּא כִּי קָא מִיבָּעֵי לָן – אלא הספק הוא באופן דְּזַל צִיבְעָא – הוזל מחיר הצמר הצבוע, ועתה אין שוויו של הצמר הצבוע שוה לשווי הצמר והסממנים כל אחד בפני עצמם, כפי שהיה בשעת הגזילה, וטוען הנגזל שלולא מעשיו של הגזלן לא היה מפסיד, כיון שהיה יכול למכור את הסממנים בפני עצמם, ואילו עתה מחיר הצמר הצבוע זול יותר ממחיר הצמר והסמנים כל אחד בפני עצמו, מַאי – מה הדין באופן זה, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים שיֵשׁ שְׁבַח סַמְמָנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר – הצבע נחשב כקיים בפני עצמו על גבי הצמר, וְהָא קָא מְהַדַּר לֵיהּ – והרי זה כאילו החזיר לו את מה שגזלו, צמר וסממנים, ואף שהצבע אינו עומד בפני עצמו כפי שהיה בשעת הגזילה, אלא נמצא הוא על גבי הצמר, מכל מקום נחשב הדבר כהשבה, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר שאֵין שְׁבַח סַמְמָנִין נחשב כקיים בפני עצמו כשהוא עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר, וְצֶמֶר קָא מְהַדַּר לֵיהּ – ואמנם את הצמר החזיר לו, וְסַמְמָנִין לֹא קָמְהַדַּר לֵיהּ – אך את הסממנים הרי לא החזיר לו, וחייב לשלם את דמיהם. אִי נַמִּי – אופן נוסף ששייך בו ספק זה, כְּגוֹן דְּצֶמֶר דְּחַד וְסַמְמָנִין דְּחַד – כגון שגזל את הצמר מאדם אחד, ואת הסממנים מאדם אחר, וַאֲתָא קוֹף צְבָעֵיהּ לְהַאי צֶמֶר בְּהַנֵּי סַמְמָנִין – ובא קוף וצבע את אותו צמר באותם סממנים, וגם בזה יש להסתפק, האם יֵשׁ שְׁבַח סַמְמָנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר, וכיון שהצבע נחשב כדבר בפני עצמו גם כשהוא על גבי הצמר, וְאָמַר לֵיהּ – יכול בעל הסממנים לומר לבעל הצמר הַב לִי סַמְמָנָאִי – תן לי את הסממנים שנגזלו ממני, דְּגַבָּךְ נִינְהוּ – שהרי ברשותך הם, על גבי הצמר הצבוע בהם, אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר שאֵין שְׁבַח סַמְמָנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר, וְאָמַר לֵיהּ – ויכול בעל הצמר לומר לבעל הסממנים, לֵית לָךְ גַּבַּאי וְלֹא מִידִי – אין לך בידי כלום, מאחר ואין הצביעה נחשבת כדבר בפני עצמו, וְלֹא אִיפְשִׁיטָא – ולא נפשט ספק זה.