משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את דינו של אומן שקלקל את החפץ שניתן לו לתיקון: נָתַן האדם צֶמֶר לַצַּבָּע לצובעו, וְהִקְדִּיחַתּוּ הַיּוֹרָה – ונשרף הצמר בכלי שבו בישלו כדי שיקלוט את הצבע, והתקלקל לגמרי, נוֹתֵן לוֹ הצבע את דְּמֵי צַמְרוֹ.
צְבָעוֹ כָּעוּר – צבעו בצורה מכוערת, על ידי שהשתמש בפסולת של הצבע, ומחמת כן לא נעשה הצבע כפי שביקש בעל הצמר, הדין תלוי, אִם הַשְּׁבָח יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה – אם השבח שהשביח הצמר הוא יותר מהסכום שהוציא הצבע על הצביעה, נוֹתֵן לוֹ בעל הצמר רק אֶת דמי הַהוֹצָאָה, וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַשְּׁבָח, שהוצאותיו היו גדולות יותר ממה שהשביח הצמר, נוֹתֵן לוֹ רק אֶת דמי הַשְּׁבָח, ובכל מקרה יד הצבע על התחתונה, כיון שהצביעה בפסולת של הצבע נחשבת כעשיית נזק בכוונה.
אם נתן את הצמר לצבע לִצְבֹּעַ לוֹ בצבע אָדֹום, וּצְבָעוֹ האומן בשָׁחֹור, או שנתן לו כדי לצובעו שָׁחֹור, וּצְבָעוֹ אָדֹום, דינו כגזלן, וקנה את הצמר בשינוי, ונחלקו תנאים בדינו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נוֹתֵן לוֹ הצבע לבעל הצמר את דְּמֵי צַמְרוֹ כפי שהיה קודם שצבעו, והצמר הצבוע נשאר שלו, ורַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אף שמעיקר הדין קנה הצבע את הצמר בשינוי, מכל מקום קנסוהו חכמים על כך ששינה מדעת בעל הבית ואמרו שלא יקנה את הצמר ולא יהנה מהשבח של הצמר, אלא אף בזה ידו על התחתונה, אִם הַשְּׁבָח שהשביח הצמר לאחר שצבעו יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַהוֹצָאָה, וְאִם הַהוֹצָאָה שהוציא האומן יְתֵרָה עַל הַשְּׁבָח שהשביח הצמר, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשְּׁבָח.
גמרא
שנינו במשנה, 'צבעו כעור'. מבררת הגמרא, מַאי 'כָּעוּר', ומבארת, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר [רַבָּה] בַּר אֲבוּהַּ, שֶׁצָּבְעוּ כַּלְבּוּס – צבעו בשיירי הצבע, ומחמת כן נעשתה הצביעה מכוערת.
(קא.) תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַנּוֹתֵן עֵצִים לַחָרָשׁ [-לנגר] לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא, וְעָשָׂה מֵהֶן סַפְסָל, או שנתן לו את העצים כדי שיעשה מהם סַפְסָל, וְעָשָׂה מֵהֶן כִּסֵּא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נוֹתֵן לוֹ הנגר לבעל העצים את דְמֵי העֵצִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הַשְּׁבַח שהשביח הכלי יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה שהוציא הנגר, נוֹתֵן לוֹ בעל העצים לנגר אֶת דמי הַהוֹצָאָה, והשבח לבעל העצים, וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַשְּׁבַח, נוֹתֵן לוֹ בעל העצים לנגר אֶת דמי הַשְּׁבַח בלבד. וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר לרבי יהודה, בְּנוֹתֵן עֵצִים לֶחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא נָאֶה, וְעָשָׂה מֵהֶן כִּסֵּא כָּעוּר, או שנתן לו את העצים כדי לעשות מהם סַפְסָל נָאֶה, וְעָשָׂה מֵהֶן סַפְסָל כָּעוּר, שבאופן זה אין הדבר נחשב כ'שינוי' ולא קנה הנגר את הכלי לעצמו, ולכן, אִם הַשְּׁבַח יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַהוֹצָאָה. וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַשְּׁבַח, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשְּׁבַח.
פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי יְהוּדָה, שבכל אופן יד האומן על התחתונה.
