המפקיד בהמה ביד חבירו, ונִגְנְבָה מהשומר בְּאֹנֶס, וְהֻכַּר – ונמצא הַגַּנָּב, אָמַר אַבַּיֵי, אִם שׁוֹמֵר חִנָּם הוּא, הדבר תלוי ברצונו של השומר, אם רָצָה, משלם השומר לבעלים את דמי הבהמה, ועוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין – תובע את הגנב לדין ומוציא מידו את הבהמה, ואם רָצָה, הרי הוא נִשְׁבָּע שנגנבה באונס, ונפטר. וְאִם שׁוֹמֵר שָׂכָר הוּא, אף על פי שפטור הוא באונס, מכל מקום כיון שידוע מי הוא הגנב, עליו לטרוח ולהוציא מידו את הגניבה, ולכן משלם הוא לבעלים ועוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין – תובע לדין את הגנב, וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע – אינו יכול לפטור את עצמו על ידי שבועה. וְרָבָא אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין שומר חנם ובין שומר שכר, עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין, וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע. וְאִם קָדַם השומר וְנִשְׁבַּע על כך שנאנסה ממנו הבהמה, ונפטר מתשלומים, וְאַחַר כָּךְ הֻכַּר הַגַּנָּב, אִם שׁוֹמֵר חִנָּם הוּא, תלוי הדבר ברצונו, אם רָצָה, עוֹמֵד בִּשְׁבוּעָתוֹ. ואם רָצָה, עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין. וְאִם שׁוֹמֵר שָׂכָר הוּא, אינו יכול להפטר בשבועה, אלא עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין. וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, כדברי רבא, בין כשהוכר הגנב קודם שנשבע, ובין כשהוכר הדבר לאחר שנשבע.
משנה
נאמר בתורה (ויקרא ה כג) 'והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזילה אשר גזל', ולמדו מכאן חכמים שכיון שנשבע לשקר, אין מתכפר לגזלן עד שישיב את הגזילה. משנתנו עוסקת באופן שירש הגזלן את הנגזל, כיצד יפטר מחיוב התשלומים: הַגּוֹזֵל אֶת אָבִיו, וְנִשְׁבַּע לוֹ לשקר שלא גזלו, וָמֵת האב, והגזילה עדיין קיימת כמות שהיא, אף שהוא אחד מיורשיו, חייב להוציא את הגזילה מתחת ידו, ולכן הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְבָנָיו [-בני הגזלן], אוֹ לְאֶחָיו, אם אין לו בנים. ואִם אֵינוֹ רוֹצֶה, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ, הרי הוא לֹוֶה ממון מאחרים, וּבַעֲלֵי החוֹב בָּאִים וְנִפְרָעִים – גובים ממון זה.
המשנה מביאה דין נוסף הדומה לנידון הקודם, בענין אדם שאינו יכול להנות מירושת אביו: הָאוֹמֵר לִבְנוֹ 'קוֹנָם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֶה לִי', כלומר, ייאסר עליך כקרבן כל הנאה שתהנה מממוני, אִם [מֵת האב, יִירָשֶׁנּוּ, כיון שלאחר מותו אין זה 'ממונו' של האב, אלא של הבן, שהרי ירשו]. אך אם אמר לו האב שייאסרו עליו נכסיו 'בְּחַיַּי וּבְמוֹתִי', הרי שאסרם עליו גם לאחר מיתתו, ולכן אִם מֵת האב, לֹא יִירָשֶׁנּוּ בן זה, כלומר, אף שירש את חלקו אסור לו ליהנות ממנו, וְיַחֲזִיר את חלקו לְבָנָיו, אוֹ לְאֶחָיו. אִם אֵינוֹ רוֹצֶה, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ ממון והוא זקוק לחלק ירושתו, הרי הוא לֹוֶה מאחרים, וּבַעֲלֵי הַחוֹב אלו בָּאִין וְנִפְרָעִים מִמֶּנּוּ – גובים את חובו מחלק ירושתו, ואין זו נחשבת הנאה האסורה מממון אביו, שהרי שנינו במסכת נדרים שאם אדם הדיר את חבירו הנאה מנכסיו, רשאי לפרוע את חובותיו.
הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים וְאָשָׁם לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה, ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גּוֹאֵל וְגוֹ':
הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר, וְנִשְׁבַּע לוֹ לשקר שלא גזלו, וָמֵת הגר, ולא הניח אחריו יורשים [שהרי גר שהתגייר כקטן שנולד הוא, ורק בניו שנולדו לו לאחר הגירות יורשים אותו, ואם אין לו בנים אין לו יורשים, ואילו בישראל כל קרוביו יורשים אותו, ואין לך אדם בישראל שאין לו יורשים], אף שמצד דיני ממונות זוכה הוא בעצמו בגזילה, שהרי אין לגר יורשים התובעים אותו, מכל מקום הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים, כדי שתהיה לו כפרה, וְקרבן אָשָׁם לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ח) 'וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל וגו' לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו', וכיון שאין אדם מישראל שאין לו יורשים, בודאי עוסק הפסוק בגר שמת ולא הניח יורשים.
סְלִיקוּ לְהוּ פֶּרֶק הַגּוֹזֵל עֵצִים
