משנה
הַגּוֹזֵל ממון, וּמַאֲכִיל בו אֶת בָּנָיו, וְהַמַּנִּיחַ לִפְנֵיהֶם – וכן אם גזל ממון ומת, והניח אותו בירושה לבניו, והשתמשו בו לאחר מיתתו, פְּטוּרִין הבנים מִלְּשַׁלֵּם לנגזל, כיון שאין הגזילה קיימת, והם לא גזלוה בעצמם, ואף שאביהם התחייב בהשבת הגזילה והוריש להם מטלטלין, אין מטלטלין של יורשים משתעבדים לפרעון חובות אביהם. וְאִם הָיָה דָבָר שֶׁיֶּשׁ לוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים – אם הוריש להם האב קרקעות [המכונים 'נכסים שיש להם אחריות'], חַיָּבִין לְשַׁלֵּם לנגזל, כיון שמוטל עליהם לפרוע את חובות אביהם מקרקעות שהוריש להם, כיון שהן משועבדות לפרעון חובות האב. [אמנם אם הגזילה קיימת בעולם כמות שהיא, אף שהתייאש הנגזל, חייבים להשיבה לו].
אֵין פוֹרְטִין – אין מחליפים מטבע גדול בפרוטות ששווין מועט, לֹא מִתֵּיבַת הַמּוֹכְסִים – נוטלי מכס של המלך, וְלֹא מִכִּיס שֶׁל גַּבָּאִין – גבאי המלך הגובים מיסים וארנוניות עבורו, כיון שהם מוחזקים בגזלנות, ליטול ממון יותר מכפי שקצב המלך, והרי אלו מטבעות גזולות, וּמטעם זה גם אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן צְדָקָה. אֲבָל נוֹטֵל הוּא מהמוכס או הגבאי ממון לפרוט או לצדקה, כשהוא נותן לו מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַשּׁוּק, שאין כל ממונו בחזקת גזול, אלא רק הממון המונח בתיבת המכס.
נָטְלוּ הַמוֹכְסִין – גובי המכס, שמוחזקים ליטול ממון בני אדם שלא כדין, את חֲמוֹרוֹ של האדם, וְנָתְנוּ לוֹ בתמורה חֲמוֹר אַחֵר שהיה ברשותם, או שנָטְלוּ לִסְטִין את כְּסוּתוֹ, וְנָתְנוּ לוֹ כְסוּת אַחֶרֶת, אף שהממון שבידם בחזקת גזול, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים הקודמים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן, ולאחר שהיה יאוש וגם 'שינוי רשות' מרשות הגזלן או המוכס לרשותו, רשאי להחזיקם לעצמו.
הַמַּצִּיל ממון מִיַּד הַגַּיִיס – חייל של גויים שנטל ממון או חפצים מישראל, וּמִן הַנָּהָר ששטף חפצים של אחר, וּמִן הַלִּסְטִים, אִם נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים קודם שמצאם אדם זה, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
גמרא
אָמַר רַב חִסְדָּא, גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, וּבָא אדם אַחֵר וַאֲכָלוֹ – אכל את הגזילה, אם רָצָה הנגזל, מִזֶּה גּוֹבֶה – יכול הוא לגבות מהגזלן הראשון, ואם רָצָה, מִזֶּה גּוֹבֶה – יכול הוא לגבות מאותו אדם שאכל את הגזילה. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כֵּיוָן דְּלֹא אַיֵיאוּשׁ בְּעָלִים – כיון שעדיין לא התייאשו הבעלים מהגזילה, בִּרְשׁוּתַיְיהוּ קָיְימִי – הרי היא עדיין נחשבת כעומדת ברשותם, ונמצא שהאוכלה נחשב כמי שגזל מהבעלים עצמם, ויכול הנגזל לגבות ממנו. וְהָא דְּתְנָן – ומה ששנינו במשנתנו, שהַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו וְהַמַּנִּיחַ לִפְנֵיהֶם פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם, ומשמע שכיון שאינם חייבים על גזילת האב, אינם חייבים גם על מה שאכלו בעצמם, לְאַחַר יֵאוּשׁ הִיא – מדובר באופן שכבר התייאשו הבעלים מהגזילה, וְאֵין הגְּזֵלָה קַיֶּמֶת, אֲבָל אם היתה הגְּזֵלָה קַיֶּמֶת, אֲפִלּוּ לְאַחַר יֵאוּשׁ חַיָּבִים לְהַחְזִיר. דְּתַנָּא – שכך שנה רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בברייתא, הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו, פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם. וְהַמַּנִּיחַ לִפְנֵיהֶם את הגזילה, אם עדיין גְּזֵלָה קַיֶּמֶת, חַיָּיבִין להחזירה, כיון שרשות היורשים אינה נחשבת כרשות אחרת מרשות האב, ויאוש ללא שינוי רשות אינו קונה. ואם אֵין גְּזֵלָה קַיֶּמֶת, אלא אכלו את הגזילה לאחר מיתת האב, פְּטוּרִין, כיון שהם עצמם לא גזלו. וְאִם הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים – קרקעות, חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם. וְאַמְרִינָן, הרי שנינו בברייתא זו, שאם אֵין גְּזֵלָה קַיֶּמֶת, פְּטוּרִין, לֵימָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתֵיהּ – האם נאמר שזו קושיא על דבריו דְּרַב חִסְדָּא, שאמר שאם אדם אכל את הגזילה קודם יאוש יכול הנגזל לגבותה ממנו. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, לֹא – אין זו קושיא, אלא רַב חִסְדָּא מוֹקִים לֵיהּ – מעמיד את דברי הברייתא לְאַחַר יֵאוּשׁ, ולכן פטורים הם מלשלם.
