תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא ה כג) 'וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה', מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מדוע הוסיפה התורה וכתבה 'אֲשֶׁר גָּזַל', והרי פשוט שיחזיר את הגזילה שגזל, אלא באה התורה ללמדינו שיַחְזִיר כְּעֵין שֶׁגָּזַל, ואם אין הגזילה קיימת כעין שגזל, אינו מחזיר, והרי ודאי שאין הכוונה שהגזלן עצמו פטור מלשלם כשאין הגזילה קיימת, אלא הכוונה לאופן שמת הגזלן, ומִכָּאן אָמְרוּ חכמים, הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו, שאין הגזילה קיימת כעין שגזל, פְּטוּרִין הבנים מִלְּשַׁלֵּם. וְהַמַּנִּיחַ לִפְנֵיהֶן את הגזילה כמו שהיא, ומת, בֵּין הַגְּדוֹלִים בֵּין הַקְּטַנִּים היורשים את נכסיו, חַיָּיבִין לשלם. מִשּׁוּם סוּמְכוּס אָמְרוּ, הבנים הגְּדוֹלִים, חַיָּיבִין. והבנים הקְטַנִּים, פְּטוּרִים:
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: בַּר חֲמוּהַּ – בן חמיו דְּרַבִּי יִרְמְיָה, קטן היה, ולאחר פטירת חמיו של רבי ירמיה, טָרַק גַּלֵּי בְּאַפֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה – סגר אותו קטן את הדלת בפני רבי ירמיה ולא הניח לו להכנס לבית, כיון שבית זה היה שייך לאבי הקטן, חמיו של רבי ירמיה, ועתה ירשו קטן זה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא – בא רבי ירמיה לדין לפני רבי אבא, בתביעה שיניח לו אותו קטן להכנס לבית שהיה רבי ירמיה דר בו עד עתה, אָמַר לֵיהּ רבי אבא, שֶׁלּוֹ הוּא תּוֹבֵעַ – הרי תביעת הקטן היא תביעה נכונה, שכיון שמת אביו והוריש לו את כל נכסיו, ירש הוא אף את הבית הזה שדר בו רבי ירמיה עד עתה. אָמַר לֵיהּ רבי ירמיה, וְהָא מַיְיתֵינָא סָהֲדֵי דְאַחְזְקִי בָּהּ בְּחַיֵּי אֲבוּהַּ – והרי יכול אני להביא עדים שהחזקתי בבית זה בחיי אבי הקטן, חמיו של רבי ירמיה. אָמַר לֵיהּ רבי אבא, וְכִי מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין, וקבלת עדים על קטן, אפילו אם הוא נמצא בבית דין נחשבת כקבלת עדים שלא בפני בעל דין. אָמַר לֵיהּ רבי ירמיה, וְהָתַּנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא [שהובאה לעיל] לגבי הגוזל ומניח לפני בניו, שבֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים חַיָּיבִין לשלם, הרי שניתן להביא עדים על קטן. אָמַר לֵיהּ רבי אבא, הֲרֵי מַחֲלוֹקְתְךָ בְּצִדְּךָ – הרי באותה ברייתא עצמה, לצד דעת חכמים הובאה דעת החולק, וכך שנינו שם, מִשּׁוּם סוּמְכוּס אָמְרוּ, גְּדוֹלִים חַיָּיבִין, קְטַנִּים פְּטוּרִים, הרי שהוא סובר שאין מקבלים עדות על קטן. אָמַר רבי ירמיה, אִיכְפַּל עָלְמָא וְקָאֵי כְּסוּמְכוּס – וכי ניתן לומר שכל התנאים שבעולם עומדים בשיטת סומכוס, לְאַפְקוֹעֵי לְדִידִי – כדי להפקיע ממני את זכותי בבית. אִיגַּלְגַּל מִלְּתָא וּמָטָא לְקַמֵּיהּ – התגלגל הענין ובא לפניו דְּרַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר לֵיהּ רבי אבהו, לֹא שְׁמִיעַ לְכוּ – האם לא ידוע לכם הָא דְּאָמַר רַב חָמָא בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, תִּינוֹק שֶׁתָּקַף בַּעֲבָדָיו – קטן שירש עבדים, ולקחם עמו וְיָרַד בכח על ידי עבדיו לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ, וְאָמַר שֶׁלִּי הִיא, אף על פי שבדרך כלל אין מקבלים עדות על קטן, באופן זה הדין שונה, ואֵין אוֹמְרִים נַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיַּגְדִּיל, אֶלָּא מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, וְלִכְשֶׁיַּגְדִּיל, אִם יֵשׁ לוֹ עֵדִים שאכן השדה שלו, כפי שהוא טוען עתה, יָבִיא רְאָיָה, וְנִרְאֶה, ואם כן אף במקרה זה של רבי ירמיה, יש להוציא את הבית מיד הקטן, וכשיגדל יוכל להביא ראיה לדבריו ולהוציא את הבית מיד רבי ירמיה. דוחה הגמרא את דברי רבי אבהו, מִי דָמֵי – וכי ניתן לדמות את הנידונים זה לזה, והרי הָתָם הוּא – הטעם שם, בקטן שתקף בעבדיו, שמוציאים מידו, היינו כיון דְּלֹא קָיְימָא בַּחֲזָקָה דַּאֲבוּהָּ – שאין לו כל חזקה מאביו על שדה זו, וכיון שתקפה בכח ללא ראיה, מוציאים אותה מידו. אֲבָל הָכָא – אך כאן, במעשה של רבי ירמיה, דְּקַיְימָא בַּחֲזָקָה דַּאֲבוּהָּ – שאותו קטן נכנס לבית מכח חזקת אביו, שהיה הבית שייך לו, לֹא – אין אומרים כן, אלא מניחים אותו בבית, וכשיגדל יוכל רבי ירמיה לתובעו לדין.
