אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַי, מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. תָּהִי בָּהּ – תמה על כך רַבִּי יוֹחָנָן, וְכִי מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין, והרי ההלכה היא שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין. קִבְּלָה מִינֵּיהּ – קיבל ממנו רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, בביאור מימרא זו שאמר רבי אסי, כְּגוֹן שֶׁהָיָה הוּא – בעל הדין עצמו חוֹלֶה, אוֹ שהיו עֵדָיו חוֹלִים, ובאופנים הללו, שאם יתעכבו ולא יקבלו את העדים במהירות שלא בפני בעל דין, יתכן שלא יוכלו לקבלם לאחר זמן, כיון שימות בעל הדין או ימותו העדים, אוֹ שֶׁהָיוּ עֵדָיו מְבַקְּשִׁין לֵילֵךְ לִמְּדִינַת הַיָּם, וְשָׁלְחוּ לוֹ להודיעו שהעדים מבקשים ללכת למדינת הים, ויבוא כדי שיוכלו להעיד בפניו, וְלֹא בָּא, גם כן מקבלים עדים אפילו שלא בפני בעל הדין.
אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁטָר – מאמתים את חתימות העדים שעל השטר, על ידי קבלת עדים על כך שהחתימות אמיתיות, או השוואת החתימות שעל השטר לחתימות אחרות של עדים אלו, אפילו שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין, וַאֲפִלּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ שהשטר מזויף ושלא יקיימו את השטר. והטעם לכך, כיון שמעיקר דין התורה אם בא לפנינו שטר שעדים חתומים בו אין חוששים שמא הוא מזויף, ורק חכמים תיקנו שיהא צורך לקיים ולאמת את חתימות העדים, וכיון שקיום זה הוא מתקנת חכמים, הקילו בו שיהא ניתן לעשותו אפילו שלא בפני בעל דין.
וְאִי אָמַר – אך אם טוען בעל הדין קִבְעוּ זִימְנָא – קיבעו לי זמן מסוים, דְמַיְיתֵינָא סָהֲדֵי – שאני אביא עדים באותו זמן וּמָרַעְנָא לֵיהּ לִשְׁטָרָא – ואוכיח על פי עדותם שהשטר מזויף, קָבְעִינָן לֵיהּ – מקבלים את טענתו, וקובעים לו זמן לכך. וְאִי לֹא אָתוּ בְּזִמְנֵיהּ – ואם לא באו העדים באותו זמן שקבעו לו, נָטְרִינָן לֵיהּ – ממתינים לו שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, שהם שלשה זמנים שהדיינים יושבים בהם לדון, וְאִי לֹא אֲתָא – ואם לא בא גם לאחר שלשה פעמים אלו להביא עדים ולהוכיח שהשטר מזויף, כָּתְבִינָן פְּתִיחָא עֲלֵיהּ – כותבים עליו כתב נידוי על כך שאינו פורע את חובו, וּמַשְׁהִינָן לֵיהּ תִּשְׁעִין יוֹמִין – וממתינים לו תשעים יום, תְּלָתִין יוֹמִין קַמָּאִי – ובשלשים הימים הראשונים מתוך אותם תשעים יום, לֹא כָּתְבִינָן אַדְרַכְתָּא אַנִּיכְסֵיהּ – אין כותבים לתובע שטר שיכול הוא ליטול מנכסי הנתבע כדי לגבות את חובו, והטעם שאין כותבים עדיין שטר זה, דְּאָמְרִינַן – כיון שאנו אומרים, דִּלְמָא אַזּוּזֵי קָא טָרַח – שמא הוא טורח להשיג מעות ולשלם את חובו. תְּלָתִין יוֹמִין מְצִיעָאֵי – ובשלשים הימים האמצעיים, לֹא כָּתְבִינָן אַדְרַכְתָּא אַנִּיכְסֵיהּ – גם כן אין כותבים שטר אדרכתא, שיוכל התובע לגבות מנכסי הנתבע, דְּאָמְרִינַן – כיון שאנו אומרים, דִּלְמָא לֹא אַשְׁכַּח לְמֵיזָף – שמא לא מצא מי שילוה לו מעות לפרוע את חובו, וְקָא טָרַח לְזַבּוּנֵי – וטורח הוא למכור מנכסיו כדי לשלם את חובו. שְׁלֹשִׁים יוֹם בַּתְרָאֵי – ובשלשים הימים האחרונים גם כן לֹא כָּתְבִינָן אַדְרַכְתָּא אַנִּיכְסֵיהּ, דְּאָמְרִינַן – כיון שאנו אומרים, דִּלְמָא הַהוּא דְּקָא זַבִּין גוּפֵיהּ – שמא אותו אדם עצמו שקונה ממנו את נכסיו, קָא טָרַח אַזּוּזֵי – טורח למצוא מעות ולשלם את דמי המקח, ולאחר שישלם דמים אלו לנתבע, יבוא לפרוע את חובו למלוה. מִכָּאן וְאֵילָךְ, לאחר שכבר עברו תשעים יום אלו, וַודַּאי כָּתְבִינָן אַדְרַכְתָּא אַנִּיכְסֵיהּ – כותבים שטר אדרכתא על נכסיו, ומוסרים אותו למלוה, שיוכל לגבות מנכסי הלוה בכל מקום שימצאם.
וְהַנֵּי מִילֵּי – ואמנם דין זה, שממתינים לו כל אותם ימים, היינו דוקא באופן דְּקָא מִישְׁתַּמֵּיט אִישְׁתַּמּוֹטֵי – שהלוה משתמט, וְאָמַר, אֲתֵינָא אֲתֵינָא – הריני בא, הריני בא, אֲבָל אָמַר לֹא אֲתֵינָא – אך אם הוא אומר בפירוש שאינו רוצה לבא לבית דין ולפרוע את חובו, לְאַלְתַּר כָּתְבִינָן אַדְרַכְתָּא – מיד כותבים למלוה שטר אדרכתא על נכסי הלוה, שיוכל לגבותם בכל מקום שימצאם.
