שנינו במשנה, 'זֶה בָּא בַּחֲבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְכוּ' וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה, אין לו אלא שכרו'. תמהה הגמרא על דין זה, אַמַּאי – מדוע אין לו אלא שכרו, ואילו הדבש עצמו נשאר בחזקת בעליו, לֵימָא לֵיהּ – והרי יכול בעל היין לומר לו, אֲנָא מֵהֶפְקֵירָא קָא זָכֵינָא – אני זכיתי בדבש מן ההפקר, כלומר, כיון שהדבש היה עתיד להשפך ולהאבד, הרי הוא כדבר של הפקר, וכיון שאני הצלתי אותו על ידי החבית שלי, הרי הוא שלי, וכדין חפצים הנשטפים בנהר ועומדים להאבד לגמרי, שהם נחשבים כהפקר, והמצילם יכול ליטול אותם לעצמו. מתרצת הגמרא, יש לבאר את משנתנו כִּדְאָמַר [-כפי שאמר] רַבִּי יִרְמְיָה לגבי נידון אחר, שמדובר כְּשֶׁעֲקַל בֵּית הַבַּד כָּרוּךְ עָלֵיהָּ, כלומר, כשהחבית של הדבש קשורה בחבל המקיף אותה סביבה, ולכן אין הדבש כולו עומד להשפך, אלא מנטפת מעט מעט, מַתְנִיתִין נַמִּי – ואף את משנתנו יש לבאר באופן זה, כְּשֶׁעֲקַל בֵּית הַבַּד כָּרוּךְ עָלֶיהָ, ולכן אין הדבש נחשב כמי שעומד להאבד לגמרי וכהפקר, אלא שייך הוא עדיין לבעליו, והמצילו אינו יכול ליטלו לעצמו, אלא מקבל שכרו מבעל הדבש. אך באמת אם לא היתה החבית קשורה בחבל, והדבש עמד להאבד, ובא בעל היין ושפך את יינו כדי להציל את הדבש, הרי הדבש שלו ואינו חייב ליתנו לבעליו הראשונים.
שנינו במשנה, 'אָמַר לוֹ אַצִּיל אֶת שֶׁלָּךְ, וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי, חַיָּב לִיתֵּן לוֹ'. תמהה הגמרא על דין זה, מדוע באופן זה חייב בעל הדבש לתת לבעל היין את דמי יינו, וְלֵימָא לֵיהּ – והרי יכול הוא לומר לו, מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ, כלומר, לא היתה כוונתי באמת לשלם לך את דמי היין, אלא שיטיתי בך כשאמרתי שאשלם לך את דמי היין, ומביאה הגמרא ראיה שיכול אדם לטעון כן, מִי לֹא תַּנְיָא – וכי לא שנינו בברייתא דין דומה לזה, הֲרֵי שֶׁהָיָה האדם בּוֹרֵחַ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, ורצה לעבור את הנהר כדי להתרחק מהמקום, וְהָיְתָה מַעְבֹּרֶת לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ הבורח לבעל המעבורת טוֹל דִּינָר וְהַעֲבִירֵנִי, אינו חייב לשלם לו את הדינר שהבטיח לו בשכרו, אלא אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ, כפי שרגילים לשלם לבעל המעבורת על העברת הנהר, שזהו סכום קטן יותר, אַלְמָא – ומוכח מכך, דאָמַר לֵיהּ הבורח לבעל המעבורת מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ, ולא התכוונתי לשלם לך סכום גדול כל כך, ואם כן אף כאן, לגבי השופך את יינו כדי להציל את הדבש של חבירו, אף שאמר לו הלה שישלם לו את דמי היין, יכול הוא לטעון שאמר כן דרך שטות, ולא התכוון באמת לשלם לו.
מתרצת הגמרא, אָמְרִי – אמרו בני הישיבה בישוב קושיא זו, הָא לֹא דָּמְיָא – אין הנידון של משנתנו דומה למקרה זה שבתחילת הברייתא, אֶלָּא לְסֵיפָא של אותה ברייתא, אִם אָמַר לוֹ הבורח טוֹל דִּינָר בִּשְׂכָרְךָ וְהַעֲבִירֵנִי, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָּם, ולכאורה קשה, מַאי שְׁנָא – במה שונה האופן של הרֵישָׁא, שבו אינו חייב לתת לו דינר, אלא רק את שכרו, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא – ובמה שונה האופן של הסיפא שעליו לתת לו את הדינר כולו, אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, הסֵיפָא של הברייתא עוסקת בְּצַיָּד שֶׁשּׁוֹלֶה דָּגִים מִן הַיָּם עָסְקִינַן, שהפסיק ממלאכתו כדי להעבירו את הנהר, דְּאָמַר לֵיהּ – שבאופן זה יכול אותו צייד לטעון כנגדו, אַפְסַדְתָּן מִיהָא כַּוְּורֵי בְּזוּזָא – בכך שהעברתיך את הנהר ופסקתי ממלאכתי הפסדת לי דגים בשווי זוז, ולכן עליך לשלם לי זאת, ואף כאן, כיון שאותו אדם מפסיד את היין ששפך מכדו כדי להציל את הדבש, על בעל הדבש לשלם לו את מחיר היין, וכפי שסיכמו מתחילה, ואינו יכול לטעון שאמר כן דרך השטאה.
