שנינו במשנה, 'שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵירוֹ, שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים, הניח את שלו והציל את של חבירו וְכוּ' ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי, חייב ליתן לו'. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כַּהֲנָא מֵרַב – שאל רב כהנא את רב שאלה זו, יָרַד בעל החמור ששוה מנה לְהַצִּיל את החמור של חבירו, ששוה מאתים, והתנה עמו מתחילה שיתן לו את דמי חמורו, והיינו מנה, ואכן הציל את החמור השוה מאתים, וְעָלָה החמור שֶׁלּוֹ מֵאֵלָיו משטפון הנהר, מַהוּ – מה הדין, האם חייב בעל החמור השוה מאתים לשלם לו את המנה שהבטיח לו, כיון שבדרך הטבע היה אמור לאבד את חמורו, וכשהניח את חמורו והלך להציל את החמור השני כבר הפקיר את החמור שלו והתחייב הלה לשלם לו חמור אחר, וכשעלה חמור זה מהנהר מעצמו זכה בו בעליו מחדש מן ההפקר, ואין זה פוטר את חבירו מלשלם לו מה שהתחייב. או שכיון שבסופו של דבר עלה החמור מאליו, ולא נגרם לו כל הפסד, אין הלה חייב לשלם לו דבר. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב, הַהוּא, מִשְׁמַיָּא הוּא דִרְחִימוּ עֲלֵיהּ – מן השמים ריחמו עליו, ועשו לו נס שינצל החמור, וכיון שבדרך הטבע לא היה עתיד להנצל, וכבר הפקירו, חייב חבירו לשלם לו דמי חמורו, על אף שלמעשה זכה מחדש בחמורו.
ומביאה הגמרא מעשה בענין זה, כִּי הָא – וכמו מעשה זה שהיה, דְּרַב סַפְרָא הֲוָה קָא אָזֵיל בְּהַהִיא שַׁיַּירְתָּא – רב ספרא היה הולך בשיירה, לַוִּינְהוּ אַרְיֵה – התלווה אליהם אריה בדרכם, והיה מגן עליהם מחיות רעות אחרות ומשודדים, כָּל אוּרְתָא הֲווּ שָׁדוּ לֵיהּ חַמְרָא דְּחַד מִינַּיְיהוּ – ובכל ערב היו משליכים אליו את חמורו של אחד מבני השיירה, כדי שימשיך האריה ללוותם ולהגן עליהם. הַהִיא אוּרְתָא דְּמָטָא גַּבֵּי רַב סַפְרָא – ובאותו לילה שהגיע תורו של רב ספרא להשליך אליו את חמורו, שַׁדְיֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לְחַמְרֵיהּ – השליך רב ספרא את חמורו לאריה, לֹא אָתָא אַרְיֵה – ולא בא האריה באותו ערב לאכול את החמור, קָדִים רַב סַפְרָא לְמָחָר זָכָה בֵּיהּ בְּחַמְרֵיהּ – הקדים רב ספרא למחרת וזכה בחמור לעצמו, קודם שיתפוס אדם אחר את החמור, כיון שבשעה שהשליך את החמור עבור האריה הפקירו, ואם היה אחר זוכה בו לא היה רב ספרא יכול להוציאו מידו בדין. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא, לָמָּה לֵיהּ לְרַב סַפְרָא דְאַקְדִּים זָכָה בֵּיהּ – מדוע הקדים רב ספרא לזכות בחמור, ונראה מכך שאם היה מקדים אדם אחר ליטלו היה זוכה בו, והרי פְּשִׁיטָא – פשוט הדבר דכִּי אַפְקְרֵיהּ – מה שהפקיר רב ספרא את החמור, אַדַּעְתָּא דְאַרְיֵה אַפְקְרֵיהּ – רק על דעת כן שיאכלו האריה הפקירו, אַדַּעְתָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֹא אַפְקְרֵיהּ – אך לא היתה כוונתו להפקירו הפקר גמור, שכל הרוצה ליטלו יבוא ויטלנו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבינא, לְרַוְוחָא דְּמִילְּתָא הוּא דְּעָבַד – עשה זאת רב ספרא רק כדי שלא יהא כל ערעור על כך שהחמור שלו. ואף שבדרך כלל מיד כשנמצא החמור בסכנה שיטרפנו אריה הרי הוא הפקר, וכפי שהתבאר לעיל לגבי חמור העומד להשטף על ידי הנהר, שנעשה הפקר, כאן אין הדבר כן, כיון שהיה האריה עמהם בשלום, ולא היה טורף מבהמותיהם סתם, אלא רק כדי צורך מאכלו, וממילא כשהיה אוכל כבר במקום אחר לא היה צריך לטרוף את החמור שנתנו לו, ובאופן כזה אין החמור נעשה הפקר מאליו. ואמנם ראיית הגמרא היא לגבי מה שהתבאר בדברי רב, שכאשר סיכמו ביניהם על תשלום מסוים, אף שבסוף לא אבד החמור אין זה מבטל את השכר. ואף במעשה זה, אף על פי שכל אחד מבני השיירה נתן את חמורו, ואילו רב ספרא לא הפסיד את חמורו, מכל מקום לא נטלו בני השיירה חלק בחמורו של רב ספרא, כיון שהוא עשה את המוטל עליו, ומה שהרויחו לו מהשמים אינו מגרע את חלקו.
