(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
מא. הגונב ומכר ולא נתיאשו הבעלים ואחר כך הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכרו פלוני זה הוא גנבו בפנינו, חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותנין ללוקח דמים ששקל לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרין ועושין דין עם הגנב, ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנין ללוקח כלום אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים ששקל לו.
נתיאשו הבעלים מן הגניבה, בין שנתיאשו ואחר כך מכר הגנב בין שנתיאשו אחר שמכר, קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעליה אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם, או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם. (גניבה פ"ה ה"ג)
מב. גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו אין בזה תקנת השוק אלא הבעלים נוטלים הגניבה בלא דמים וישאר חוב אלו על הגנב כשהיה, משכן הגניבה בין שמשכן אותה ביתר על דמיה או בפחות מדמיה הבעלים נותנין לבעל המשכון וחוזרין ועושין דין עם הגנב, אלא אם כן היה גנב מפורסם כמו שביארנו. (גניבה פ"ה ה"ו)
מג. הלוקח מגנב שאינו מפורסם בין שלקח ממנו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואחר כך מחזיר הגניבה מפני תקנת השוק כמו שביארנו. (גניבה פ"ה ה"ז)
מד. היה נושה בגנב מאה זוז וגנב והביא לבעל חובו ונתן לו מאה אחרת הרי הגניבה חוזרת לבעליה ואומרין לזה לך ותבע הגנב במאתים שלא נתת לו המאה האחרת מפני החפץ שהביא לך בלבד, כשם שהאמנתו בראשונה האמנתו באחרונה. (גניבה פ"ה ה"ח)
מה. לקח מגנב שאינו מפורסם במאה ומכר לאחר במאה ועשרים והוכר הגנב, בעל הגניבה נותן לזה האחרון מאה ועשרים ונוטל גניבתו וחוזר הבעל ונוטל עשרים של שכר מן המוכר ונוטל המאה מן הגנב, ואם גנב מפורסם הוא נוטל המאה ועשרים מן התגר שלקח מן הגנב והולך התגר ותובע הגנב במאה של קרן, והוא הדין אם מכר השני לשלישי והשלישי לרביעי אפילו מאה שהוא נוטל מכל אחד ואחד מה שנשכר ונוטל הקרן מן הגנב, וכל הדברים האלו לפני יאוש כמו שביארנו. (גניבה פ"ה ה"ט)
מו. וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדקה הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני בית דין הרי זה חייב ליתן לו, ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל. (גזלה ואבדה פי"ב ה"ה)
מז. היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדקה כד הדבש ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרין וקבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן הרי זה שחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום. (גזלה ואבדה פי"ב ה"ו)
מח. וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ואמר לו העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם היה צייד ואמר לו בטל מצודתך והעבירני נותן לו מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה. (גזלה ואבדה פי"ב ה"ז)
מט. הניח אבדתו והחזיר אבדת חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו, כיצד, שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני בית דין חייב ליתן לו דמי שלו, ואף על פי שעלה חמור שלו מאליו, הואיל ולא נתעסק בו זכה במה שהתנה עמו. (גזלה ואבדה פי"ב ה"ג)
נ. שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינן יכולין להציל מידם ועמד אחד מהן והציל הציל לעצמו, ואם יכולין הן להציל מידם וקדם אחד מהן והציל אף על פי שאמר לעצמי אני מציל הציל לאמצע. (גזלה ואבדה פי"ב ה"ח)
