ט וַיַּ֨עַל שִׁישַׁ֥ק מֶֽלֶךְ־מִצְרַיִם֮ עַל־יְרֽוּשָׁלִַם֒ וַיִּקַּ֞ח אֶת־אֹֽצְר֣וֹת בֵּית־יְהוָ֗ה וְאֶת־אֹֽצְרוֹת֙ בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֶת־הַכֹּ֖ל לָקָ֑ח וַיִּקַּח֙ אֶת־מָֽגִנֵּ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה שְׁלֹמֹֽה׃ י וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֤לֶךְ רְחַבְעָם֙ תַּחְתֵּיהֶ֔ם מָֽגִנֵּ֖י נְחֹ֑שֶׁת וְהִפְקִ֗יד עַל־יַד֙ שָׂרֵ֣י הָֽרָצִ֔ים הַשֹּׁ֣מְרִ֔ים פֶּ֖תַח בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ יא וַיְהִ֛י מִדֵּי־ב֥וֹא הַמֶּ֖לֶךְ בֵּ֣ית יְהוָ֑ה בָּ֤אוּ הָֽרָצִים֙ וּנְשָׂא֔וּם וֶֽהֱשִׁב֖וּם אֶל־תָּ֥א הָֽרָצִֽים׃ יב וּבְהִכָּֽנְע֗וֹ שָׁ֤ב מִמֶּ֨נּוּ֙ אַף־יְהוָ֔ה וְלֹ֥א לְהַשְׁחִ֖ית לְכָלָ֑ה וְגַם֙ בִּֽיהוּדָ֔ה הָיָ֖ה דְּבָרִ֥ים טוֹבִֽים׃ יג וַיִּתְחַזֵּ֞ק הַמֶּ֧לֶךְ רְחַבְעָ֛ם בִּירֽוּשָׁלִַ֖ם וַיִּמְלֹ֑ךְ כִּ֣י בֶן־אַרְבָּעִ֣ים וְאַחַ֣ת שָׁנָה֩ רְחַבְעָ֨ם בְּמָלְכ֜וֹ וּֽשְׁבַ֨ע עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֣ה ׀ מָלַ֣ךְ בִּירֽוּשָׁלִַ֗ם הָ֠עִיר אֲשֶׁר־בָּחַ֨ר יְהוָ֜ה לָשׂ֨וּם אֶת־שְׁמ֥וֹ שָׁם֙ מִכֹּל֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ נַֽעֲמָ֖ה הָֽעַמֹּנִֽית׃ יד וַיַּ֖עַשׂ הָרָ֑ע כִּ֣י לֹ֤א הֵכִין֙ לִבּ֔וֹ לִדְר֖וֹשׁ אֶת־יְהוָֽה׃ טו וְדִבְרֵ֣י רְחַבְעָ֗ם הָרִֽאשֹׁנִים֙ וְהָאַ֣חֲרוֹנִ֔ים הֲלֹא־הֵ֨ם כְּתוּבִ֜ים בְּדִבְרֵ֨י שְׁמַעְיָ֧ה הַנָּבִ֛יא וְעִדּ֥וֹ הַֽחֹזֶ֖ה לְהִתְיַחֵ֑שׂ וּמִלְחֲמ֧וֹת רְחַבְעָ֛ם וְיָֽרָבְעָ֖ם כָּל־הַיָּמִֽים׃ טז וַיִּשְׁכַּ֤ב רְחַבְעָם֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֣יר דָּוִ֑יד וַיִּמְלֹ֛ךְ אֲבִיָּ֥ה בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
֍ ֍ ֍
(ט) וַיַּעַל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה וְאֶת אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶת הַכֹּל לָקָח, וַיִּקַּח אֶת מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה.
(י) לאחר שנטל שישק את מגיני הזהב שעשה שלמה המלך, וראה רחבעם כי על ידי שנכנע לפני ה' שב חרון אף ה' מעליו, עשה לעצמו זכר לדבר, כדי שלא ישוב לחטוא לאחר שיסור האויב מעליו, וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתֵּיהֶם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת, תחת מגיני הזהב, כדי שיזכור תמיד שבחטאיו נלקחו ממנו מגיני הזהב שהיו תפארת לו מאבותיו, וְהִפְקִיד את המגינים עַל יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ.
(יא) ולא עשה את המגינים הללו לצורך מלחמה וכדומה, אלא רק כדי לזכור את הנהגתו, ולכן, וַיְהִי מִדֵּי בוֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהֹוָה, ולא היה צורך באותו זמן בשמירה והגנה מיוחדים, בָּאוּ הָרָצִים עם מגיני הנחושת וּנְשָׂאוּם, כדי שיכנע לבבו בלכתו אל בית ה', שיזכור למה גורם החטא, וֶהֱשִׁבוּם אֶל תָּא הָרָצִים.
(יב) וּבְהִכָּנְעוֹ מלפני ה' בתמידות, ולא רק בעת שהיה האויב בארצו, שָׁב מִמֶּנּוּ אַף יְהֹוָה לגמרי, וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה, ועל ידי זה נפדו לגמרי מעבודת שישק מלך מצרים, וְגַם בִּיהוּדָה [-באנשי יהודה] הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים, שבזכות זה נושעו.
(יג) ומחמת שני דברים אלו, כניעת המלך רחבעם והדברים הטובים שנמצאו ביהודה, וַיִּתְחַזֵּק הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלִַם שנית, ולא היו עוד עבדים לשישק, וַיִּמְלֹךְ, כִּי בֶן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה היה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ, וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַר יְהֹוָה לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית.
(יד) והגם שעל ידי כניעתו לפני ה' התחזק במלכותו, עדיין לא היה כדוד המלך, וַיַּעַשׂ הָרָע כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת יְהֹוָה, כלומר, הרעה שעשה היתה בכך שלא הכין לבבו כראוי, ולכן היה נידון כשוגג ומתרשל, ולא כמזיד, ולכן חס ה' עליו ועל ירושלים, והשאירו במלכותו.
(טו) וְדִבְרֵי רְחַבְעָם, הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים – קודם שחטא ואחרי שחטא, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא, וְעִדּוֹ הַחֹזֶה, לְהִתְיַחֵשׂ – שם נכתבו יוחסי מלכות בית דוד, וּמִלְחֲמוֹת רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם כָּל הַיָּמִים, גם הם נכתבו שם.
(טז) וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִיד, וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּה בְנוֹ תַּחְתָּיו.
