בְּעָא מִינֵּיהּ רַב מֵרַבִּי – שאל רב את רבי שאלה זו, באופן שהתנה עמו שיתן לו את דמי חמורו, ויָרַד לְהַצִּיל את חמורו של חבירו, וְלֹא הִצִּיל, מַהוּ – מה דינו, האם מקבל הוא את דמי חמורו, כפי שהתנה עמו, או שכיון שלא הצליח להציל, אינו מקבל אלא שכר כפועל. אָמַר לֵיהּ רבי, זוֹ שְׁאֵלָה הִיא, והתשובה עליה, שאֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ, ולא יותר, כיון שהסכמת בעל החמור לתת לחבירו את דמי חמורו היא רק אם אכן יצליח להציל את חמורו.
אֵיתִיבֵיהּ – הקשה רב לרבי, שנינו בברייתא, הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהָבִיא לוֹ כְּרוּב וְדוּרְמֶסְקִין [-מין עשב] לַחוֹלֶה, וּכשהביא אותם מְצָאוֹ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁהִבְרִיא, ולא היה בהם צורך, אף על פי כן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָּם, הרי שהשכר משתלם לפי מה שהתנו ביניהם בתחילה, ולא לפי הצורך שהיה בדבר לבסוף. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי, אין הנידונים דומים זה לזה, הָתָם – כיון ששם, בנידון של הברייתא, עָבִיד שָׁלִיחַ שְׁלִיחוּתֵיהּ – הרי עשה השליח את שליחותו, והביא את הכרוב והדורמסקין, ואף שלא היה בהם צורך אינו מפסיד את שכרו, אבל הָכָא – כאן, לגבי המתנה עם חבירו שיציל את חמורו, לֹא עָבֵיד שָׁלִיחַ שְׁלִיחוּתֵיהּ – הרי לא עשה מה שהתנו ביניהם, ולא הציל את חמורו של חבירו, ואין הלה חייב לשלם לו את דמי החמור שהפסיד, אלא נותן לו שכרו כפועל.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שַׁיָּירָא שֶׁהָיְתָה מְהַלֶּכֶת בַּמִּדְבָּר, וְעָמַד עָלֶיהָ גַּיִס לְטוֹרְפָהּ – באו שודדים ליטול מהם את ממונם, ונתנו להם סכום כסף כדי שיניחו להם, ועתה צריכים כל הולכי השיירה להשתתף בסכום זה ששילמו לשודדים, מְחַשְּׁבִין לְפִי מָמוֹן – מחלקים את ההוצאה לפי הממון שהיה לכל אחד מהם, כיון שמי שהיה לו ממון רב יותר, הרויח יותר בכך שהתפשרו עם השודדים, ועליו לשלם יותר, וְאֵין מְחַשְּׁבִין לְפִי נְפָשׁוֹת – אין אומרים שכל אחד ישלם אותו סכום, כיון שלא באו עליהם להורגם, אלא ליטול את ממונם, ולכן יש לחשב את הרווח שהיה לכל אחד לפי הממון שברשותו. וְאִם שָׂכְרוּ תַּיָּר לִפְנֵיהֶם – אם שכרו בני השיירה אדם מיוחד שיוליך אותם בדרך הנכונה במדבר, ויש בכך תועלת גם לענין שלא יתעו וילכו במקום גדודי חיות טורפות וימותו, וגם לענין זה שלא ילכו במקום שיש שודדים שיטלו את ממונם, מְחַשְּׁבִין אַף לְפִי נְפָשׁוֹת, ומחצית משכרו מחשבים לפי נפשות, וחצי משכרו לפי ממון. וְלֹא יְשַׁנּוּ מִמִּנְהַג הַחַמָּרִין, שאם היה מנהג קבוע לגבי אופן חלוקת תשלומים אלו, לפי ממון או לפי נפשות, עליהם לעשות כפי המנהג.
וְרַשָּׁאִין הַחַמָּרִין לְהַתְנוֹת ביניהם, שכָּל מִי שֶׁתֹּאבַד לוֹ חֲמוֹר, מַעֲמִידִין לוֹ חֲמוֹר אַחֵר מממונם של כל בני השיירה. אך אם אָבְדָה חמורו בְּכוּסְיָא, פֵּרוּשׁ בִּפְשִׁיעָה, אֵין מַעֲמִידִין לוֹ. אך אם אבדה חמורו שֶׁלֹּא בְּכוּסְיָא, מַעֲמִידִין לוֹ, כפי שהתנו ביניהם. וְאִם אָמַר תְּנוּ לִי וַאֲנִי אֶשְׁמֹר, אֵין נִזְקָקִין לוֹ, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, אִם אָמַר אותו אדם שאבדה חמורו, תְּנוּ לִי דְּמֵי חֲמוֹר שֶׁלִּי, שֶׁאֵינִי רוֹצֶה לִיקַּח [-לקנות] חֲמוֹר, וַאֲנִי אֶשְׁמֹר עִמָּכֶם כְּבָרִאשׁוֹנָה על חמוריכם, אֵין נִזְקָקִין לוֹ, כלומר, אינם חייבים לעשות כדבריו, אלא נותנים לו חמור ממש. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והרי דין פשוט הוא, שלא יתנו לו ממון אם אינו קונה בו חמור, כיון שרק אם יקנו לו חמור ישמור יחד עמהם גם על חמוריהם, ואם לא יהיה לו חמור, לא ישמור עמהם כראוי. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה אלא באופן דְּאִית לֵיהּ חַמְרָא אַחֲרִינָא – שיש לו חמור אחר, מַהוּ דְּתֵימָא – יכול היית לסבור שמקבלים את דבריו, כיון דאָמַר לְהוּ, הָא אִית לִי חַמְרָא אַחֲרִינָא בַּהֲדַיְיכוּ – הרי יש לי חמור אחר איתכם, ואם כן אשמור כראוי מחמתו, ואין צורך שאקנה חמור נוסף, קָא מַשְׁמַע לָן דְּאָמְרֵי לֵיהּ – השמיעה לנו הברייתא שיכולים הם לטעון כנגדו, אַתְּרֵי מָסַרְתְּ נַפְשָׁךְ טְפֵי – על שני חמורים שיש לך תמסור נפשך יותר לשומר, אַחַד – אבל על חמור אחד, לֹא מָסַרְתְּ נַפְשָׁךְ טְפֵי – לא תמסור נפשך כל כך, ולכן רצונם בדווקא שיקנה חמור בממון זה.
