תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, סְפִינָה שֶׁהָיְתָה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם, וְעָמַד עָלֶיהָ נַחְשׁוֹל [-גל גדול] לְטוֹבְעָהּ, וְהֵקֵלּוּ מִמַּשָּׂאָהּ על ידי שהשליכו לים חלק מהמשא, מְחַשְּׁבִין לְפִי מַשּׂוֹי, וְאֵין מְחַשְּׁבִין לְפִי מָמוֹן, כלומר, שאם השליך אחד מהם מאה ליטראות של זהב, ישליך חבירו מאה ליטראות של ברזל, אף שהשווי שונה, כיון שלגבי ההכבדה על הספינה אין הבדל בין זהב לברזל. וְלֹא יְשַׁנּוּ מִמִּנְהַג הַסַּפָּנִין, שאם יש מנהג קבוע אצל הספנים לחשב לפי ממון או בדרך אחרת, יש לעשות כפי המנהג.
וְרַשָּׁאִין הַסַּפָּנִין לְהַתְנוֹת בֵּינֵיהֶן, שכָּל מִי שֶׁתֹּאבַד לוֹ סְפִינָה מַעֲמִידִין לוֹ סְפִינָה אַחֶרֶת, אך אם אָבְדָה ספינתו בְּכוּסְיָא [-בפשיעה] אֵין מַעֲמִידִין לוֹ, שֶׁלֹּא בְּכוּסְיָא – ואם אבדה ספינתו שלא בפשיעה, מַעֲמִידִין לוֹ. וְאִם פֵּרֵשׁ – הפליג בספינתו לְמָקוֹם שֶׁאֵין הַסַּפָּנִין הוֹלְכִין, כיון שהמים שם עמוקים וסוחפים, הרי זו פשיעה, ואֵין מַעֲמִידִין לוֹ ספינה אחרת.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שַׁיָּירָא שֶׁהָיְתָה מְהַלֶּכֶת בַּמִּדְבָּר, וְעָמַד עָלֶיהָ גַּיִס וּטְרָפָהּ – באו שודדים ונטלו את ממונם, וְעָמַד אֶחָד מבני השיירה וְהִצִּיל את ממון כולם מהשודדים, הִצִּיל לָאֶמְצַע – הציל עבור כולם, וכל אחד לוקח את הממון שנטלו ממנו השודדים. וְאִם אָמַר אותו אדם שהציל, לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל, הִצִּיל לְעַצְמוֹ, וזכה בכל הממון.
מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן עוסקת הברייתא, אִי – אם באופן דִיְכוֹלִין שאר בני השיירה לְהַצִּיל לעצמם את הממון, אֲפִלּוּ אָמַר בפירוש שהוא מציל לעצמו, נַמִּי וְלֹא כְּלוּם הוּא – גם כן אין בדבריו כלום, שהרי כל זמן שיכול האדם להציל את ממונו אין הוא נחשב כהפקר, ואין אדם אחר יכול לזכות בו לעצמו. וְאִי באופן דְּאֵינָן יְכוֹלִין לְהַצִּיל, אם כן ממונם נעשה הפקר מאליו, ואֲפִלּוּ לֹא אָמַר נַמִּי – גם כן זכה אותו אדם לעצמו בממון של כולם. ומדוע חילקה הברייתא בין אופן שאמר שהוא מציל לעצמו לבין אופן שלא אמר כן.
מתרצת הגמרא, אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, הָכָא – כאן, בברייתא, בְּשׁוּתָּפִין עַסְקִינָן – מדובר בשותפים בממון, וּכְגוֹן זֶה – ואופן זה הוא אחד המקרים שבהם השׁוּתָּף חוֹלֵק את ממון השותפות שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵירוֹ, ואף שבדרך כלל אין שותף יכול לחלוק שלא בהסכמת חבירו, כיון שכאן הממון כולו בסכנה יכול אחד השותפים לומר שרצונו לחלוק בממון, ולהציל רק את החלק שלו, ולכן, אם אָמַר 'לעצמי אני מציל', מִיפְלַג פָּלֵיג – הרי התכוון בכך לחלוק את השותפות, וכל מה שהציל עד מחצית הממון, לעצמו הוא מציל [אמנם אם הציל יותר ממחצית ממון השותפות כולו, הרי החלק שמהחצי ומעלה שייך לחבירו], אך אם לֹא אָמַר שהוא מציל לעצמו, לֹא פָּלֵיג – לא היתה כוונתו לחלוק, וכל מה שהציל מתחלק בין השותפים. ואין לומר שבכך שסיכן את עצמו הוכיח שכוונתו לחלוק ולהציל רק לעצמו, כיון שדרך השותפים לסכן עצמם עבור כל השותפים.
תירוץ נוסף: וְרָבָא אָמַר, הָכָא – כאן, בברייתא, בְּפוֹעֵל עַסְקִינָן – מדובר בפועל של בני השיירה שהציל את כל הממון, ובאופן שאין שאר בני השיירה יכולים להציל לבדם, וְכִדְרַב, דְּאָמַר רַב, פּוֹעֵל יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם, וכך מתפרשת הברייתא, אם אָמַר 'לעצמי אני מציל', מְהַדַּר הֲדַר בֵּיהּ – הרי חזר בו משכירותו כפועל, והציל לעצמו. אך אם לֹא אָמַר כך, לֹא הֲדַר בֵּיהּ – לא חזר בו, ועשה את מעשה ההצלה בתורת פועל של בני השיירה, וזכו בממון לעצמם.
תירוץ נוסף: רַב אַשִּׁי אָמַר, הָכָא, בִּיכוֹלִין לְהַצִּיל עַל יְדֵי הַדְּחָק, אם לֹא אָמַר לעצמי אני מציל, אָמְרֵי לֵיהּ – יכולים הם לומר לו, אִי אָמַרְתְּ לָן – אם היית אומר לנו כך, הֲוָה מַסְרִינָן נַפְשִׁין – היינו מתאמצים ומוסרים נפשינו להציל את הממון, שהרי היינו יכולים להציל על ידי הדחק, אך אם אָמַר לעצמי אני מציל, וְיָתִיבוֹ אִינְהוּ – וישבו הם ולא קמו להציל את ממונם, אַסּוּחֵי אַסְּחוּ דַּעְתַּיְיהוּ – הרי זו ראיה שהסיחו דעתם מהצלת הממון, והתייאשו ממנו, ולכן זכה בכל הממון לעצמו.
פוסק הרי"ף: הַנֵּי תְּלָתָא פֵּירוּשֵׁי הִלְכְתָא נִינְהוּ – ההלכה היא כשלשת התירוצים שאמרו האמוראים בגמרא.
