שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (בבא מציעא פ"ח ה"ט), בְּנֵי חֲבוּרָה השותפים ומביאים סחורה יחד ממקום למקום, שֶׁמָּחֲלוּ עֲלֵיהֶן מוֹכְסִין – גובי המכס מחלו להם על תשלום המכס, מָחֲלוּ לָאֶמְצַע – חולקים יחד ברווח של מחילת המכס, וְאִם אָמְרוּ להם המוכסים מִשּׁוּם פְּלוֹנִי מָחַלְנוּ, הרי זה כאילו נתנו לו מתנה, ולכן מַה שֶּׁמָּחֲלוּ, מָחוּל לוֹ בלבד, ואין לשאר בני החבורה חלק ברווח זה.
משנה
משנתנו מבארת את דין הגוזל קרקע מחבירו, ויבואר בה ש'קרקע אינה נגזלת', כלומר, אין שייכים בה קניני גזילה, אלא לעולם היא עומדת בחזקת בעליה. הַגּוֹזֵל אֶת הַשָּׂדֶה מחבירו, וּכשהיתה ביד הגזלן נְטָלוּהָ ממנו מְסִיקִין – גזלנים, אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא, שגזלו קרקעות אחרות גם כן יחד עם קרקע זו, אוֹמֵר לוֹ הגזלן לנגזל, הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ, כלומר, הרי הקרקע שייכת לך כפי שהיתה קודם הגזילה, שהרי קרקע אינה נגזלת, ואף לא גרמתי לך כל נזק, כיון שגם אילו היתה הקרקע נשארת ברשותך היו הגזלנים נוטלים אותה ממך, ונמצא שלא הפסדת מחמתי כלום, ופטור מלשלם לו את דמי קרקעו. וְאִם נטלוה מֵחֲמַת הַגַּזְלָן, ובגמרא יבואר באיזה אופן נחשב שנטלו את הקרקע מחמת הגזלן, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת.
הגוזל שדה מחבירו ושְׁטָפָהּ נָהָר, אין הגזלן חייב לשלם לו, אלא אוֹמֵר לוֹ, הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ, כיון שהקרקע עומדת לעולם בחזקת בעליה, ואין שייכים בה קניני גזילה, ונמצא שהוזקה ברשות הנגזל.
גמרא
שנינו במשנה לגבי הגוזל קרקע מחבירו ונטלוה מסיקין, 'אִם מֵחֲמַת הַגַּזְלָן, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה'. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָמִי – באיזה אופן שייך דין זה, שנטילת הקרקע נעשתה מחמת הגזלן, אִילֵימָא דַאֲנַסוּהוּ לְכוּלְּהוּ אַרְעָתָא – אם תאמר שמדובר באופן שנטלו המסיקין את כל קרקעותיו של הגזלן, (דִּידֵיהּ וְלֹא אַנְסֵיהּ לְכוּלְּהוּ אַרְעָתָא) וַאֲנַסוּהוּ לְהָא נַמֵּי בַּהֲדַיְיהוּ – ונטלו אף את אותה קרקע גזולה יחד עם קרקעותיו של הגזלן, כיון שהיו סבורים שהיא גם כן שייכת לו, מֵרֵישָׁא שָׁמַעְתְּ מִינַּהּ – הרי ניתן ללמוד דין זה כבר מהרישא, ששנינו בה 'אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא, אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ', ויש ללמוד מלשון זו שדוקא מחמת שזו מכת מדינה נפטר הגזלן מלשלם את דמי הקרקע, והָא – ואילו אופן זה, שנטלו רק את קרקעותיו של הגזלן, לָאו מַכַּת מְדִינָה הִיא – אין זו מכת מדינה, וחַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה, ואם כן לא היתה המשנה צריכה לחזור ולהשמיע דין זה בסיפא.
מבארת הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן עוסקת משנתנו, כְּגוֹן דַּאֲנַסוּהוּ המסיקים לאותו גזלן, וְאָמְרֵי לֵיהּ – ואמרו לו, אַחְוֵי אַרְעָתָךְ – הראה לנו את הקרקעות שלך וניטול אותם, וְאַחְוֵי נַמִּי הַהִיא בַּהֲדַיְיהוּ – והראה להם הגזלן גם את הקרקע שגזל יחד עם שאר שדותיו, כאילו גם היא שייכת לו, ומחמת כן נטלו את אותה קרקע, ואופן זה נחשב שנטלו את הקרקע מחמת הגזלן, ובאופן זה השמיעה המשנה שחייב הוא לשלם.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַבְרָא דְאַחְוֵי אַכַּרְיָא דְחִיטֵּי דְּבֵי רֵישׁ גָלוּתָא – מעשה באדם שהראה למסיקין את ערימות החיטים של ריש גלותא, כדי שיטלו אותם, ונטלום, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – ובא דין זה לפני רב נחמן, חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן לַשַּׁלּוֹמֵי – וחייבו רב נחמן לשלם, מֵהָא דִּתְנָן – ולמד כן ממה ששנינו במשנתנו, 'וְאִם מֵחֲמַת הַגַּזְלָן חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה', וְקָיְימָא לָן – והרי מקובל בידינו שביאור המשנה הוא באופן דְּאַחְוֵי אַחְווּיֵי – שהראה בידו למסיקין שיטלו קרקע זו, והוא הדין כאן, שהראה להם שיטלו חיטים אלו, שחייב הוא לשלם.
