מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה, אִיקְּלַע – הזדמן לְמקום ששמו בֵי אֶבְיוֹנֵי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – בא לפני רבא, אָמַר לֵיהּ – שאל רבא את רב הונא בר יהודה, כְּלוּם בָּא מַעֲשֶׂה לְיָדְךָ – האם בא לפניך דין תורה. אָמַר לֵיהּ רב הונא בר יהודה, יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲנָסוּהוּ כּוּתִים, וְהֶרְאָה מָמוֹן חֲבֵירוֹ, ונטלו הכותים את ממונו, בָּא לְיָדִי, וְחִיַּיבְתִיו לשלם מה שהפסיד אותו ישראל. אָמַר לֵיהּ רבא, קוּם אַהְדַּר עוּבְדָּא לְמָרֵיהּ – החזר את הדין שפסקת, שאינו נכון, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲנָסוּהוּ כּוּתִים, וְהֶרְאָה מָמוֹן חֲבֵירוֹ מחמת אותו אונס, פָּטוּר. וְאִם נָטַל את ממון חבירו וְנָתַן אותו לכותים בֲּיָד, חַיָּב, ואף שעשה כן מחמת אונס וכדי להציל את עצמו, מכל מקום המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם לו מה שהפסידו.
אָמַר רָבָא, וְאִם הֶרְאָה מֵעַצְמוֹ, בלא שיאנסוהו הכותים לעשות כן, כְּמִי שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בְּיָד דָּמֵי – נחשב הוא כמי שמסר להם את הממון ביד, וְחַיָּב.
אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שסובר, כִּי הֵיכֵי – כמו שהתבאר בברייתא דְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֲנָסוּהוּ כּוּתִים וְהֶרְאָה מָמוֹן חֲבֵירוֹ, פָּטוּר, הָכִי נַמִּי – כך הדין גם ביִשְׂרָאֵל שֶׁאֲנָסוּהוּ כּוּתִים לְהָבִיא מָמוֹן חֲבֵירוֹ, וְהָלַךְ וְהֵבִיא, שהוא פָּטוּר [ולשיטה זו רק אם הביא מעצמו את הממון בידים, ומרצונו, חייב]. וַאֲנָן לֹא סְבִירָא לָן הָכֵי – ואנו איננו סוברים כן, דְּכִי מְעַיְּינַת בָּהּ בִּשְׁמַעְתְּתָא לֹא סַלְקָא אַלִּיבָּא דְּהַאי סְבָרָא כָּל עִקָּר – כיון שכאשר תעיין בסוגיא, אינה מתבארת לפי שיטה זו כלל, דְּהַאי דְּתַנְיָא – שהרי מה ששנינו בברייתא 'וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בְּיָד חַיָּב', בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן מדובר, אִי בְּאֹנֶס, הָא אָמַרְתְּ – הרי לפי שיטה זו הוא פָּטוּר. וְאִי באופן שהראה להם מֵעַצְמוֹ, ללא אונס, מַאי אִירְיָא – מדוע נקטה הברייתא אופן זה שנָשָׂא וְנָתַן בְּיָד, והרי אֲפִלּוּ אם רק הֶרְאָה, נַמִּי [-גם כן] חַיָּב, וכדברי רבא. אֶלָּא לָאו הָכֵי קָאָמַר – אלא ודאי כך מתפרשת הברייתא, יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲנָסוּהוּ כּוּתִים, וְהֶרְאָה מָמוֹן חֲבֵירוֹ, פָּטוּר. וְדַוְקָא הֶרְאָה, אֲבָל נָשָׂא וְנָתַן בְּיָד, חַיָּב, וְאַף עַל גַּב דַּאֲנִיס – ואפילו שעשה כן באונס, לֹא שְׁנָא אֲנָסוּהוּ לְהַרְאוֹת, וְהָלַךְ הוּא וְהֵבִיא, וְלֹא שְׁנָא אֲנָסוּהוּ לְהָבִיא, וְהֵבִיא.
וְהָכִי נַמִּי מִסְתַּבְּרָא – כך גם מסתבר, שאם נטל ונתן ביד, אפילו אם עשה כן באונס חייב, דְּאָמַר – שכך אמרו בגמרא, הַהוּא גַבְרָא – מעשה באדם אחד, דְאַחְוֵי אַחַמְרָא – שהראה לגויים את יינם דְּרַב פִּנְחָס וּדְרַב מָרִי בְּנֵי רַב חִסְדָּא, אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו לו אותם גויים, דָּרֵי אַמְטֵי בַּהֲדָן – טול את היין והבא אותו איתנו, ועשה אותו אדם כדבריהם, דָּרָא וְאַמְטָא בַּהֲדַיְהוּ – נשא את היין והביאו עמהם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ – בא אותו אדם לדין לפניו דְּרַב אַשִּׁי, פַּטְרֵיהּ – פטר אותו רב אשי מלשלם. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – אמרו לו החכמים, וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, אִם נָשָׂא וְנָתַן בְּיָד, חַיָּב, ואם כן גם כאן יש לחייבו על כך שנטל את היין בידיו עבור הגויים. אָמַר לְהוּ – השיב להם רב אשי, הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֹא אוֹקְמִינְהוּ עִילָּוֵיהּ – דין זה שחייב האדם לשלם אם נטל ונתן ביד, זהו רק כשלא הראה להם את הממון קודם לכן, אֲבָל הָכָא – אך כאן, כֵּיוָן דְּאוֹקְמִינְהוּ עִילָּוֵיהּ – מיד כשהעמיד אותם על אותו ממון והראה להם אותו, מִיקְלָא קַלְיֵיהּ – הרי זה כאילו שרף את הממון, וכיון שדבר זה היה באונס, אינו חייב לשלם, וממילא אף אם לאחר מכן נטל ונתן את הממון ביד, הרי זה כבר כממון שרוף, ולא גרם הפסד נוסף בכך שנטל ונתן ביד, ואף שעשה כן ללא אונס אין לחייבו על כך. ומסיים הרי"ף את ראייתו, אִי אָמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא הָא דְּתַנְיָא – מובנים דברי הגמרא אם תאמר שמה ששנינו בברייתא שחַיָּב, היינו אַף עַל גַּב דַּאֲנִיס – שעשה כן באונס, הַיְנוּ דְּקָא מַקְשׁוּ מִינַּהּ – זהו ביאור קושיית רַבָּנָן לְרַב אַשִּׁי, שיש לחייבו. אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ הָא דְּתַנְיָא – אך אם תאמר כדברי אותם מפרשים, שמה ששנינו בברייתא שחַיָּב היינו בִּדְלֹא אֲנִיס – באופן שאינו אנוס, ולכן חייב, אֲבָל הֵיכָא דַּאֲנִיס – אבל באופן שעשה כן באונס, פָּטוּר, הֵיכֵי קָא מַקְשׁוּ מִינָּהּ – כיצד הקשו מברייתא זו רַבָּנָן לְרַב אַשִּׁי, וְהָא הַהוּא גַבְרָא דְפַטְרֵיהּ רַב אַשִּׁי – והרי אותו אדם שפטרו רב אשי מלשלם אָנוּס הֲוָה, ומחמת כן יש לפוטרו. וְעוֹד ראיה, אַמַּאי קָאָמַר לְהוּ – מדוע השיב להם רַב אַשִּׁי הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֹא אוֹקְמִינְהוּ עִילָּוֵיהּ – שדין זה הוא רק באופן שלא הראה להם מתחילה את הממון, לֵימָא לְהוּ – היה לו לומר להם, הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֹא אֲנִיס – שדין זה הוא רק באופן שלא היה אנוס בדבר, אֲבָל הַאי אֲנִיס הוּא – אך אדם זה היה אנוס, ומחמת כן יש לפוטרו, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ – ומוכח ממעשה זה, כִּי לֹא אוֹקְמִינְהוּ עִילָּוֵיהּ – שאם לא העמידם מתחילה על הממון בכך שהראה להם אותו, אַף עַל גַּב דַּאֲנִיס, חַיָּב.
