גַּרְסִינָן בְּמסכת גִטִּין, בְּפִירְקָא קַמָּא – בפרק ראשון (ז.), שָׁלַח לֵיהּ מַר עוּקְבָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר שאלה זו, בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִין עָלַי לצערני, וּבְיָדִי לְמוֹסְרָן לַמַּלְכוּת, מַהוּ – האם הדבר מותר. שִׂרְטֵט רבי אלעזר את הגליון, כיון שאסור לכתוב פסוק ללא שרטוט, כדי שיצא הכתב מיופה ומיושר, וְכָתַב לֵיהּ את הפסוק בתהילים (לט ב) 'אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי', אַף עַל פִּי שֶׁרָשָׁע לְנֶגְדִּי ומצערני, אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם, ולא אמסרם למלכות. שָׁלַח לֵיהּ מר עוקבא פעם נוספת, קָא מְצַעֲרָן לִי טוּבָא – אותם בני אדם מצערים אותי הרבה, וְלֹא מָצִינָא דְאֵיקּוֹם בְּהוּ – ואיני יכול לעמוד בכך. שָׁלַח לֵיהּ – חזר רבי אלעזר ושלח לו פסוק בתהילים (לז ז) 'דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ', דום לה', וְהוּא יַפִּילֵם לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים, הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵן כָּלִין מֵאֲלֵיהֶן [ובגמרא שם מבואר שמיד כשיצא הדבר מפי רבי אלעזר נענשו אותם שציערו את מר עוקבא, וניתנו ביד המלכות להריגה], שַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש ללמוד ממעשה זה, דַּאֲפִילּוּ בְּמָקוֹם צַעַר – כשמצער האדם את חבירו, אָסוּר לְמִימְסַר [-למסור] בַּר יִשְׂרָאֵל לַמַּלְכוּת, לֹא שְׁנָא גוּפֵיהּ לֹא שְׁנָא מָמוֹנֵיהּ – ואין חילוק בין מסירת גופו למלכות, להריגה או למלקות, לבין מסירת ממונו למלכות, ששניהם אסורים אפילו במקום צער.
מביאה הגמרא מעשים בענין הצלת אדם בממונו של אדם אחר: הַהוּא גַבְרָא דְאַפְקִידוּ גַּבֵּיהּ כִּיסָא דְכַסְפָּא – מעשה באדם שהפקידו אצלו ארנק עם כסף, אָתוּ גַּנָּבֵי עֲלֵיהּ – ובאו גנבים לביתו באותו זמן, שַׁקְלֵיהּ – נטל אותו אדם את הארנק עם הכסף שהפקידו בידו, יַהֲבֵיהּ נִיהֲלַיְיהוּ – ונתן להם את הממון כדי שיניחו לו. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לדין לפני רבא, פַּטְרֵיהּ – פטר רבא את אותו שומר מלשלם לבעל המעות, אף שהוא מסר את הממון לגנבים בידים. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לרבא, הַאי – הרי אדם זה, מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ הוּא, והמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם.
אָמַר רַב אַשִּׁי, נֶחֱזֵי אֲנָן – נתבונן אנו במעשה זה, אִי אָמִיד – אם זהו אדם עשיר, עֲלֵיהּ אָתוּ – הרי באו הגנבים מחמתו, לגנוב את ממונו, ונמצא שהציל את עצמו בארנק של אותו אדם שהפקידו בידו, ועליו לשלם לו. וְאִי לֹא אָמִיד – אך אם אינו אדם עשיר, אַהַהוּא כִּיסָא הוּא דְּאָתוּ – הרי ודאי באו הגנבים מחמת אותו ארנק שבידו, ונמצא שלא הציל את עצמו בממון חבירו, אלא אדרבה, רק מחמת ממון חבירו באו עליו הגנבים, ואם כן אינו חייב לשלם לבעל הארנק על אובדן ממונו. ומבאר הרי"ף, 'אָמִיד', פֵּרוּשׁ עָשִׁיר.
מעשה נוסף בענין זה: הַהוּא גַבְרָא דְאַפְקִידוּ גַּבֵּיהּ אַרְנָקָא דְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים – מעשה באדם שהפקידו אלו ארנק עם ממון המיועד לפדיון שבויים, אָתוּ גַּנָּבֵי עֲלֵיהּ – באו אליו גנבים, שַׁקְלֵיהּ – נטל את אותו ארנק של פדיון שבויים שהופקד בידו, יַהֲבֵיהּ נִיהֲלַיְיהוּ – ונתנו לאותם גנבים. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – בא דין זה לפני רבא, פַּטְרֵיהּ – ופטרו רבא מלשלם על כך. אָמַר אַבַּיֵי לרבא, מדוע פטרת אותו, והרי הַאי – אדם זה, מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ הוּא, ויש לחייבו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, הרי ממון זה לא היה של אדם מסוים, אלא מיועד לפדיית שבויים, ואֵין לְךָ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם גָּדוֹל מִזֶּה, להציל את אותו אדם מהגנבים שבאו אליו.
