הַהוּא גַבְרָא – מעשה באדם דְקָדִים [וְאַסֵּיק] חַמְרָא לְמַבָּרָא – שהקדים והעלה את חמורו למעבורת מִקַּמֵּי דַּהֲווּ קָא סַלְקֵי אִינְשֵׁי לְמַבָּרָא – קודם שעלו שאר האנשים למעבורת, וכשהיו בעומק המים, הֲוָה קָא בָּעֵי לְמִיטְבָּע אִינְשֵׁי – היו האנשים עומדים לטבוע בנהר, מחמת שהחמור הכביד על המעבורת, מָלַח בֵּיהּ חַד מִינַּיְיהוּ שַׁדְיֵיהּ לְחַמְרֵיהּ בְּמַיָּא – בא אחד המלחים ודחף את החמור למים, כדי להקל מעל הספינה. אֲתָא לְקַמֵּי דְּרָבָא – בא אותו מלח לפני רבא עם בעל החמור, פַּטְרֵיהּ – פטר רבא את המלח מלשלם. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי, הַאי – הרי אדם זה מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חַבְרֵיהּ הוּא, אָמַר לֵיהּ – השיב לו רָבָא, הַאי רוֹדֵף הוּא – הרי חמור זה נחשב כ'רודף', כיון שהוא מכביד על הספינה וגורם להטבעתה, רָבָא לְטַעֲמֵיהּ – רבא פסק כן כשיטתו, דְּאָמַר, רוֹדֵף, שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהָרְגוֹ, וְשִׁיבֵּר במרוצתו אֶת הַכֵּלִים, בֵּין אם היו אלו כליו שֶׁל הַנִּרְדָּף ובֵין אם היו אלו כלים שֶׁל כָּל אָדָם אחר, פָּטוּר על שבירתם, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שברדיפתו מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ הוּא, שהרי מותר להורגו, ואדם העושה מעשה המחייבו מיתה, אינו מתחייב בתשלומים על אותו מעשה. וְאילו נִרְדָּף שֶׁבשעה שברח מהרודף שִּׁיבֵּר אֶת הַכֵּלִים שֶׁל רוֹדֵף, פָּטוּר, אך אם שבר כליו שֶׁל כָּל אָדָם, חַיָּב. ומבארת הגמרא את הטעם לכך, אם שבר הנרדף את כליו שֶׁל הרוֹדֵף פָּטוּר, כיון שלֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָמוּר מִגּוּפוֹ, וכיון שמותר לנרדף להרוג את הרודף עצמו, ודאי מותר לו אף לשבור את כליו. אך אם שבר הנרדף כלים שֶׁל כָּל אָדָם, חַיָּב, אף שהוצרך לעשות כן כדי להציל את עצמו, מכל מקום אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּצִּיל אֶת עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ בלא לשלם לו, אלא חייב הוא לשלם. וְרוֹדֵף, שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר הָרוֹדֵף, וְשִׁיבֵּר ברדיפתו אחר הרודף אֶת הַכֵּלִים, בֵּין אם היו אלו כלים שֶׁל רוֹדֵף ובֵין כלים שֶׁל נִרְדָּף, ובֵין שֶׁל כָּל אָדָם, פָּטוּר. וְלֹא מִן הַדִּין – אין זה פטור מעיקר הדין, אֶלָּא פטרוהו חכמים משום שֶׁאִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אלא אתה מחייבו על הכלים ששבר כשרץ להציל את הנרדף מהרודף, אֵין לְךָ אָדָם שֶׁהוּא מַצִּיל אֶת חֲבֵירוֹ מִיַּד הָרוֹדֵף.
משנה
משנתנו עוסקת באדם החייב ממון לחבירו, ומפרטת את המקום שבו יכול הוא להשיב לו את חובו:
הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ, אוֹ שֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ, אוֹ שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ חבירו ממון, ואירעו דברים אלו כשהיו בַיִּשּׁוּב, לֹא יַחֲזִיר לוֹ בַמִּדְבָּר, אם אין המקבל רוצה בכך, כיון שזהו מקום שאינו משתמר [ותקנת חכמים היא, לטובת בעל הממון, שלא יפרענו הלה במקום שאינו משתמר, נגד רצונו]. אך אם לוה ממנו ממון עַל מְנָת לָצֵאת בַּמִּדְבָּר, ואף אם לא אמר לו בפירוש שיחזיר לו שם, אלא כגון שאמר ראובן לשמעון 'טול מעות אלו כפקדון, כיון שאני יוצא למדבר', ונטלם שמעון ממנו, והוסיף ואמר לו 'אף אני יוצא למדבר', ובאופן זה יַחֲזִיר לוֹ בַמִּדְבָּר – רשאי להחזיר לו במדבר.
משנתנו עוסקת באדם המסופק האם הוא חייב ממון לחבירו, האם עליו לשלם לו מספק:
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, גְּזַלְתִּיךָ, וְהִלְוִיתַנִי, וְהִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחֱזַרְתִּי לָךְ וְאִם לֹא הֶחֱזַרְתִּי, והלה טוען בוודאות שלא פרע לו, חַיָּב לְשַׁלֵּם, כיון שודאי היה חייב לו, ואינו יודע אם נפטר מחיובו. אֲבָל אם אמר לו, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ, אִם הִלְוִיתַנִי, אִם הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי אִם לֹא הִפְקַדְתָּ, כיון שאינו יודע כלל אם התחייב, אף שהלה תובעו בטענת ברי, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, כיון שאינו יודע כלל שהיה חייב לו, אך חייב להשבע על כך שאינו יודע שהוא חייב.
