גמרא
שנינו במשנה, 'הגוזל את חברו או שלוה ממנו או שהפקיד אצלו בישוב, לא יחזיר לו במדבר', מקשה הגמרא, וּרְמִינְהִי – והרי יש סתירה בין משנתנו לבין מה ששנינו בברייתא, מִלְוֶה מִשְׁתַּלֶּמֶת בְּכָל מָקוֹם, אֲבֵדָה וּפִקָּדוֹן אֵין מִשְׁתַּלְּמִין אֶלָּא בִּמְקוֹמָן, הרי שיש חילוק בין הדברים, ורק אבדה ופקדון צריך האדם להחזיר במקום שבו באו לידו, אבל הלואה יכול הלוה להחזיר בכל מקום, ואילו במשנתנו התבאר שגם הלואה אין הלוה יכול להחזיר במדבר.
מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר – כך היא כוונת הברייתא, מִלְוֶה נִיתְּנָה לִיתָּבַע בְּכָל מָקוֹם, שאם רוצה המלוה לקבל את מעותיו במדבר, יכול הוא לתבוע אותם מהלוה שם, אֲבֵדָה וּפִקָּדוֹן לֹא נִתְּנוּ לִיתָּבַע אֶלָּא בִּמְקוֹמָן, ואין המפקיד או המאבד יכולים לתובעם במדבר.
מסיק הרי"ף: שָׁמְעִינַן הַשְׁתָּא מִמַּתְנִיתִין וּמִבַּרַיְיתָא – יש לנו ללמוד עתה מהדינים המבוארים במשנתנו ובברייתא, דְהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בַּיִּשּׁוּב, אִית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמִיגְבָּא מִינֵּיהּ בְּדַבְרָא – יכול הוא לגבות ממנו את חובו בכל מקום, ואפילו במדבר, אֲפִלּוּ בְּעַל כָּרְחֵיהּ דְּלֹוֶה. אֲבָל אִי לֹא בָּעֵי מַלְוֶה לְאִיפָּרוֹעֵי בְּדַבְרָא – אבל אם אין המלוה רוצה לגבות את ההלואה במדבר, לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְלֹוֶה לְמֵימַר לֵיהּ לְמַלְוֶה הֵא לָךְ זוּזֵי דְּאִית לָךְ גַּבַּאי – אין רשות ללוה לומר למלוה טול את מעותיך הנמצאים אצלי בהלואה, אֶלָּא קָיְימִי בְּאַחְרָיוּתֵיהּ דְּלֹוֶה – אלא נשארים המעות באחריותו של הלוה עַד דְּפָרַע לֵיהּ לְמַלְוֶה בַּיִּשּׁוּב, כִּדְאוֹזְפֵיהּ – כפי שהלוה לו בַּיִּשּׁוּב. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק במִלְוֶה, אֲבָל אֲבֵדָה דְאַשְׁכְּחַהּ בַּיִּשּׁוּב – אך המוצא אבידה בישוב, אִי נַמִּי פִּקָּדוֹן דְּאִיתְפַּקַד גַּבֵּיהּ בַּיִּשּׁוּב – או שהופקד אצלו פקדון בהיותו בישוב, לֵית לֵיהּ לְמָרֵי אֲבֵדָה אוֹ לְמָרֵי פִּקְדוֹנָא רְשׁוּתָא – אין רשות לבעל האבידה או לבעל הפקדון לְמִתְבְּעֵיהּ לְחַבְרֵיהּ בְּגַוַּיְהוּ בְּדַבְרָא – לתבוע את המוצא או את השומר במדבר, הֵיכָא דְּלֵיתַנְהוּ גַּבֵּיהּ – כשאין האבידה או הפקדון ברשותם עתה, כשהם במדבר. וְכִי הֵיכֵי דְּלֹא מִיחַיֵּיב חַבְרֵיהּ לְאַהְדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּדַבְרָא – וכשם שאין השומר או מוצא האבידה צריכים להחזיר את הפקדון או את האבידה במדבר, הֵיכָא דְּלֵיתַנְהוּ גַּבֵּיהּ – באופן שאין החפץ נמצא עתה ברשותם, הָכִי נַמִּי אִי אִיתְנְהוּ גַּבֵּיהּ – כך גם הדין באופן שנמצא החפץ ברשותם, וְלֹא בְּעָא מָרַיְיהוּ לְקַבְּלִינְהוּ בְּדַבְרָא – ואין הבעלים רוצה לקבל את החפץ עתה, כשהם במדבר, לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְהָאֵיךְ לְאוֹתְבִינְהוּ גַּבֵּיהּ וּלְמֵיזַל – אין לו רשות להניח את החפץ אצלו וללכת, אֶלָּא מִיחַיֵּיב בְּאַחֲרָיוּת עַד דִּמְהַדַּר לְהוּ לַיִּשּׁוּב – אלא הרי הוא מחויב באחריות הממון עד שיחזירנו לו בהיותם בישוב, כִּדְאַפְקְדִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בַּיִּשּׁוּב – כפי שהפקיד אצלו הבעלים את החפץ בהיותם בישוב.
