כפי שהתבאר, דעת הרי"ף היא שאם אנסוהו גויים להראות ממון חבירו, והראה להם, פטור. אך אם נטל ונתן ביד, אף שהיה אנוס, חייב. וְכִי תֵּימָא – ואם תשאל, מַאי שְׁנָא – במה שונה דינו של המַרְאֶה את הממון של חבירו לגויים, מִנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּיָד, דְּהַאי – שזה, המראה, פָּטוּר, וְהַאי – ואילו הנותן ביד חַיָּב, וְתַרְוַיְיהוּ אֲנִיסֵי – והרי שניהם אנוסים בדבר, ואינם עושים כן מרצונם. ומבאר הרי"ף את החילוק, הַאי גְּרָמָא – המראה לגויים אינו אלא גורם נזק לחבירו, והגורם נזק במקום שהוא אנוס בדבר, פטור מתשלומים, וְהַאי בְּיָדָיִם – ואילו הנותן להם בידיו את ממון חבירו הרי הוא מזיק בידים, והמזיק בידים אפילו באונס, חייב.
וּמִסְתַּיַּע נַמִּי הַאי סְבָרָא – ויש ראיה לסברא זו שכתב הרי"ף [שאם נתן הישראל את ממון חבירו בידיו לגוי חייב הוא בתשלומים אפילו אם היה אוס בדבר], מֵהָא דְאוֹתִיבֵיהּ – ממה שהקשה רַב כַּהֲנָא לְרַב אַשִּׁי [שפטר את אותו אדם שהראה לגויים את ממון חבירו, ואחר כך נתן להם את הממון בידים, כיון שעל מה שהראה אין לחייבו כיון שזו גרמא, וכיון שעתה כבר נחשב הממון כאבוד, לא הוסיף נזק בכך שנתן להם אותו בידים], ממה ששנינו בברייתא, אָמַר לוֹ אַנָּס [-גזלן] הוֹשִׁיט לִי פְּקִיעַ עָמִיר [-חבילת שיבולים] זֶה, אוֹ אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים זֶה, השייכים לישראל אחר, וְהוֹשִׁיט לוֹ, חַיָּב, וְהָא הָכָא – והרי באופן זה, אַף עַל גַּב דְּקָאֵי עִילָּוֵיהּ – על אף שהגויים עומדים על גבי הממון ויכולים ליטלו, כִּי קָא יָהֵיב לֵיהּ בְּיָדֵיהּ – אם נתן להם היהודי את הממון בידיו, חַיָּב, ואם כן אף במעשה של רב אשי יש לחייב את הישראל שנתן את הממון בידים, אף שכבר קודם לכן הראה להם את הממון והיו יכולים ליטלו בעצמם. וּפַרְקִינָן – ותירצה על כך הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן עוסקת הברייתא, דְּקָאֵי בִּתְרֵי עִבְרֵי דְּנַהֲרָא – כשהאנס הגוי והממון של הישראל נמצאים בשני עבריו של הנהר, הגוי מצד זה והממון מהצד האחר, דְּלֹא מָצִי שָׁקֵיל לֵיהּ – שאין הגוי יכול ליטול את הממון לבדו, וּמִשּׁוּם הָכֵי – ולכן חַיָּב הישראל כשהביא לו את הממון, וְאַף עַל גַּב דַּאֲנִיס לֵיהּ – הגם שאנסו הגוי להביא לו את הממון, לְבָתַר הָכֵי – לאחר שעשה כן הרי הוא חַיָּב. וּשְׁמַעִית מִינָּהּ – ועל כל פנים מוכח מדברי הגמרא הללו כדברי הרי"ף, דְּמַאן דְּשָׁקִיל לֵיהּ לְמָמוֹנָא דְחַבְרֵיהּ – שהנוטל את ממון חבירו, וּמַמְטֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ לְגַבֵּי אַנָּס – ונותנו בידים לאנס גוי, חַיָּב, וְאַף עַל גַּב דַּאֲנִיס – הגם שהיה אנוס בדבר.
הַהִיא שׁוּתָא – מעשה במצודה של דגים או של חיות, דַּהֲווּ קָא מִינְּצוּ עֲלָהּ בִּתְרֵי – שהיו מתקוטטים עליה שני בני אדם, הַאי אָמַר דִּידִי הִיא וְהַאי אָמַר דִּידִי הִיא – זה אומר שלי היא, וזה אומר שלי היא, קָם חַד מִינַּיְהוּ מְסָרָהּ לְפַרְהֶגְמוֹנָא דְּמַלְכָּא – הלך אחד מהם ומסר את המכמורת למלכות, וחבירו תובעו שישלם לו את דמיה. אָמַר אַבַּיֵי, כיון שאין ראיה למי באמת שייכת מצודה זו, יָכִיל לְמֵימַר לֵיהּ – יכול הוא לטעון כלפי חבירו, אִין מָסְרִי – אכן מסרתי את המצודה למלכות, וְדִידִי מָסְרִי – ואת שלי מסרתי, וכיון שלטענתו שייכת לו המצודה ורשאי לאבדה, אין חבירו יכול לתבוע ממנו ממון. אָמַר לֵיהּ רָבָא לאביי, כָּל כְּמִינֵּיהּ – וכי נאמן הוא בטענתו, והרי כל זמן שלא הביא ראיה לדבריו נחשב הדבר כספק בעינינו, ומספק אסור לו למסור את הממון לגויים. אֶלָּא אָמַר רָבָא, מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – מנדים אותו בית דין עַד דְּמַיְיתֵי לָהּ – עד שיביא את המצודה על ידי שיפדה אותה מהמלכות, וְקַיְימֵי תַּרְוַיְיהוּ בְּדִינָא – ויעמדו שניהם לדין, ויבררו למי שייכת המצודה.
