משנה
משנתנו מבארת את האופן הראוי להשבת הגזילה לבעליה: הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר, ולא ידע הבעלים שנגנב ממנו טלה, וְהֶחֱזִירוֹ הגנב לאחר זמן לעדר, לא נפטר בכך, וְלכן אם לאחר זמן מֵת הטלה אוֹ נִגְנַב, חַיָּב הגנב הראשון בְּאַחֲרָיוּתוֹ, ועליו לשלם את דמיו לבעלים.
וְאִם לֹא יָדְעוּ בּוֹ הַבְּעָלִים לֹא בִגְנֵבָתוֹ של הטלה וְלֹא בַּחֲזָרָתוֹ, וּמָנוּ הבעלים אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵימָה – מצאו שהמנין שלם, פָּטוּר הגנב הראשון מִלְּשַׁלֵּם. ובגמרא יבואר באילו אופנים עוסקת משנתנו, ומה טעמי הדינים בה.
גמרא
הגמרא מביאה מחלוקת של ארבעה אמוראים בענין אופן השבת גניבה לבעליה, ומבארת את משנתנו לפי השיטות השונות: אָמַר רַב, לְדַעַת – אם ידע הבעלים שנגנבה בהמתו, הרי זו גזילה גמורה, המצריכה השבה מעולה, ולכן צָרִיךְ דַּעַת – יש צורך שידע הבעלים שהחזיר לו הגנב את הבהמה. שֶׁלֹּא לְדַעַת – אך אם לא ידע הבעלים שנגנבה בהמתו, מִנְיָן פּוֹטֵר – די בכך שמנה את צאנו ומצא שכל הבהמות ברשותו, כדי לפטור את הגנב. וְכִי קָתָּנֵי – ומה ששנינו במשנה 'וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵימָה, פטור', נאמר אַסֵּיפָא, לגבי אופן שנגנבה הבהמה שלא מדעת הבעלים.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בֵּין אם נגנבה הבהמה לְדַעַת הבעלים, ובֵין אם נגנבה שֶׁלֹּא לְדַעַת, מִנְיָן פּוֹטֵר – די בכך שהבעלים מנה את צאנו ומצא את המנין שלם, כדי לפטור את הגנב, וְכִי קָתָּנֵי – ומה ששנינו במשנה 'וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵימָה, פטור', אַכּוּלָּהּ – דין זה נאמר על כל האופנים שבמשנה, בין כשהיתה הגניבה מדעת הבעלים, ובין כשהיתה שלא מדעתם.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אם נגנבה הבהמה לְדַעַת הבעלים, מִנְיָן פּוֹטֵר – די בכך שמנה הבעלים את הצאן ומצא שהמנין שלם כדי לפטור את הגנב, אך אם היתה הגניבה שֶׁלֹּא לְדַעַת הבעלים, אֲפִלּוּ מִנְיָן נַמֵּי לֹא בָּעֵי – אין צורך אפילו שימנה את הצאן כדי לפטור את הגנב, אלא מיד כשהחזירה לעדר של הבעלים, נפטר, וְכִי קָתָּנֵי – ומה ששנינו במשנה 'וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵימָה, פטור', היינו דוקא אַרֵישָׁא, ששם מדובר באופן שידעו הבעלים מהגניבה. אבל בסיפא, שלא ידעו שנגנבה הבהמה, אין צורך אפילו במנין כדי לפטור את הגנב, אלא די בהשבת הבהמה אל העדר [ולפי זה 'ומנו את הצאן והיא שלימה' אין זה המשך של הסיפא, אלא דין נוסף, שבין באופן שלא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו, ובין באופן שידעו שנגנבה הבהמה ומנו את הצאן ומצאו את המנין שלם, פטור].
וְרַב חִסְדָּא אָמַר, אם נגנבה הבהמה לְדַעַת הבעלים, מִנְיָן פּוֹטֵר. אך אם נגנבה שֶׁלֹּא לְדַעַת הבעלים, אין די במנין, אלא צָרִיךְ דַּעַת – שידע הבעלים שנגנבה הבהמה והושבה לו. וְכִי קָתָּנֵי – ומה ששנינו במשנה 'וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵימָה, פטור', אַרֵישָׁא, שנגנבה הבהמה מדעת הבעלים, אבל בסיפא, שנגנבה שלא מדעתו, אין די במנין, אלא יש צורך להודיע לבעלים שנגנבה בהמתו והושבה לרשותו. אָמַר רָבָא, מַאי טַעֲמָא – מה טעמו דְּרַב חִסְדָּא, שאם נגנבה הבהמה שלא לדעת הבעלים יש צורך להודיעו על כך שנגנבה והושבה, ומבאר, מִשּׁוּם דְּנָקְטָה נִיגְרָא בָּרַיְיתָּא – כיון שעל יגי הגניבה למדה הבהמה לברוח אל מחוץ לעדר, ואם לא ידעו זאת הבעלים, לא ישמרוה כראוי, ועשויה היא לברוח שוב.
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: מִסְתַּבְּרָא לָן דְּהִלְכְתָא – ומסתבר לנו לומר שההלכה היא כְּרַב חִסְדָּא האומר שהטעם הוא מִשּׁוּם דְּאַנְקְטָא נִיגְרָא בָּרַיְיתָּא – שלמדה הבהמה לצאת החוצה, ואם לא ידע זאת הבעלים לא ישמרנה כראוי, דְּהָא (רבה) [רָבָא] כְּוָותֵיהּ סְבִירָא לֵיהּ – שהרי רבא סובר כמותו, וביאר את טעמו. וְעוֹד, דְּטַעֲמָא דִּילֵיהּ מִסְתַּבֵּר – כיון שטעמו של רב חסדא מסתבר. וְהַנֵּי מִילֵּי – אמנם רב חסדא סובר כן רק בְּבַעֲלֵי חַיִּים, מִשּׁוּם ששייך בהם טעם זה, דְּאִנְקִיט לְהוּ נִיגְרָא בָּרַיְיתָּא – שלמדו לברוח החוצה, אֲבָל מִידִי דְּלָאו בַּעֲלֵי חַיִּים – אבל באופן שגנב דבר שאינו בעל חיים, כְּגוֹן הגונב מטבע של סֶלַע מִן הַכִּיס של חבירו, וּכְיוֹצֵא בּוֹ, שבאופן זה אין רב חסדא חולק על שאר האמוראים, ושייכות כאן רק שיטותיהם של רב ושמואל ורבי יוחנן, הִילְכְתָא – ההלכה היא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה, דְּכָל מקום שנחלקו רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן. וְרַב חִסְדָּא, שפסקנו כמותו לגבי בעלי חיים, לֹא פָּלֵיג עֲלֵיהּ – לא נחלק על דבריו דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֶלָּא בְּבַעֲלֵי חַיִּים, מִשּׁוּם דְּאִינְקִיט לְהוּ נִיגְרָא בָּרַיְיתָּא, אֲבָל מִידִי – אבל בדבר דְּלָאו בַּעֲלֵי חַיִּים, לֹא פָּלֵיג – אינו חולק, הִלְכָּךְ – ולכן בדבר שאינו בעל חיים הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר, שאם היתה הגניבה לְדַעַת הבעלים, מִנְיָן פּוֹטֵר, כיון שמעתה יודע הוא שהוחזרה לידו הגניבה. ואם היתה הגניבה שֶׁלֹּא לְדַעַת, והשיבה שלא מדעת הבעלים, אֲפִלּוּ מִנְיָן לֹא צָרִיךְ, כיון שלא ידע כלל שנגנב הדבר, אין צורך להודיעו שהוחזר לו.
