תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הוֹדָאַת בַּעַל דִּין – אדם המודה בעצמו שהוא חייב ממון לחבירו, הרי הוא נאמן על כך כְּמֵאָה עֵדִים. אֵימָתַי – ובאיזה אופן הודאתו של האדם מחייבתו, בִּזְמַן שֶׁטְּעָנוֹ – שתבעו חבירו, וְהוֹדָה לוֹ, אֲבָל אִם הוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ, ללא שחבירו יתבענו כלל, יָכוֹל הוּא לַחֲזֹר בּוֹ ולומר שטעה בהודאתו, או שלא היתה הודאתו הודאה אמיתית, אלא שיטה בו, ואמר את דבריו בדרך שחוק והיתול, והטעם שיכול הוא לחזור בו, לפי שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר.
אף שהוֹדָאַת בַּעַל דִּין נחשבת היא כְּמֵאָה עֵדִים, וְהַשָּׁלִישׁ – אדם שלישי, ששני הצדדים האמינו לו ונתנו בידו את הממון, נֶאֱמָן יותר מִשְּׁנֵיהֶם, ולכן, אם זֶה – אחד מבעלי הדין אוֹמֵר כָּךְ, וְזֶה – בעל הדין שכנגדואוֹמֵר כָּךְ, וְהַשָּׁלִישׁ אוֹמֵר כָּךְ, הַשָּׁלִישׁ נֶאֱמָן בדבריו יותר משניהם. אֵימָתַי – ובאיזה אופן אכן יש נאמנות לשליש, בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁלִישׁוּת – הממון של אותם שנים שהושלש בידו, יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, ובכוחו לתת את הממון למי שירצה, ומתוך שיש לו אפשרות לעשות מעשה, נאמן הוא בדבריו על אותו ממון שבידו. אֲבָל אם אֵין הַשָּׁלִישׁוּת יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, ואין בכוחו לעשות מעשה באותו ממון, אין נאמנות גם לדבריו, ולכן הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם.
באופן שיש ויכוח בין שני בני אדם, מי קנה את החפץ מיד המוכר, נֶאֱמָן בַּעַל הַמִּקָּח – המוכר, לוֹמַר, לָזֶה מָכַרְתִּי, וְלָזֶה לֹא מָכַרְתִּי, כיון שמוטל עליו לדקדק בדבר ולזכור למי עליו לתת את החפץ, ולכן נאמן הוא בדבריו. אֵימָתַי – ובאיזה אופן אכן נאמן המוכר בדבריו, בִּזְמַן שֶׁהַמִּקָּח – החפץ הנקנה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, וכיון שהוא צריך ליתנו למי ששילם תמורתו, נותן ליבו לזכור זאת, ונאמן הוא גם להעיד על כך.אֲבָל אם אֵין הַמִּקָּח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, שכבר נתנו ליד אחד מהם, שוב אין מוטל עליו לזכור את הדבר, ואין לו נאמנות מיוחדת, אלא הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם.
וְאַמְרִינָן עֲלֵהּ – ואמרו על כך בגמרא (קדושין עד.), מדוע יש צורך בנאמנותו המיוחדת של המוכר, וְנֶיחֱזֵי זוּזֵי מִמַּאן נָקַט – נתבונן ונראה ממי קיבל המוכר את דמי המקח, ונדע שהחפץ שייך לו. ותירצה הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה, שהמוכר נאמן, אלא באופן דְּנָקַט מִתַּרְוַיְיהוּ – שקיבל המוכר את דמי המקח משניהם, וְאָמַר, חַד מִדַּעְתָּאִי – אחד מהם נתן לי את דמי המקח מדעתי ומרצוני, וְחַד בַּעַל כָּרְחָאִי – ואחד נתן לי את דמי המקח בעל כרחי, ועל כך אמרה הברייתא שכל זמן שהמקח בידו, נאמן המוכר לומר מי הוא שנתן לו את דמי המקח מרצונו. וְשַׁמְעִינָן מִינֵּהּ – ויש לנו ללמוד מברייתא זו, דְּהֵיכָא – שבאופן דְּאֵין הַמִּקָּח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל מוֹכֵר, אלא נמצא המקח ביד הקונים, אֵינוֹ [-אין המוכר] נֶאֱמָן לוֹמַר, מֵהַאי נָקֵיטְנָא מִדַּעְתָּאִי וּמֵהַאי נָקֵיטְנָא בַּעַל כָּרְחָאִי – מאדם זה נטלתי את דמי המקח מרצוני, ומחבירו נטלתי בעל כרחי.
וְקַשְׁיָא לָן הָא דְּגָרְסִינַן הָכָא – וקשה לנו על כך ממה שלמדנו בסוגייתנו, שהמשנה עוסקת באופן שקיבל המוכר את דמי המקח משניהם, וּביארה הגמרא שמדובר באופן דלֹא יָדַע מִי הוּא מִדַּעְתֵּיהּ וּמִי הוּא בַּעַלכָּרְחֵיהּ – שאין המוכר זוכר ויודע ממי קיבל מרצונו וממי קיבל בעל כרחו, מִכְּלָל – ומשמע מכך, דְּאִי יָדַע – שאם היה המוכר זוכר ויודע מִי הוּא שנתן לו את המעות מִדַּעְתֵּיהּ וּמִי הוּא שנתנם לו בְּעַל כָּרְחֵיהּ,היה נֶאֱמָן להעיד על כך, וְאַף עַל גַּב דְּאֵין הַמִּקָּח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, דְּהָא 'שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית' קָתָּנֵי – שהרי שנינו במשנה שמדובר באופן ששני הקונים אוחזים בטלית, הרי שאינה ביד המוכר, ומדוע אם כן יהא נאמן לומר ממי מהם קיבל את הדמים מרצונו. וּמִסְתַּבְּרָא לָן – ומסתבר לומר בישוב קושיא זו, דְּהָא דְּקָתָּנֵי – שמה ששנינו במשנה 'שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית', לָאו אַכּוּלָּהּ מִלְּתָא קָתָּנֵי – לא נאמר כן על כל האופנים,אֶלָּא אַמְּצִיאָה בִּלְחוֹד קָתָּנֵי – אלא רק על האופן של מציאה, שכל אחד מהם אומר 'אני מצאתיה', אֲבָל לגבי מִקָּח וּמִמְכָּר, והיינו באופן שכל אחד אומר 'כולה שלי', וטענתו היא שקנאה מהמוכר, בִּדְאִיתֵיהּבְּיָדָא דְמוֹכֵר הוּא – מדובר באופן שהטלית נמצאת עדיין ביד המוכר, כִּדְקָתָּנֵי בַּבָּרַיְיתָּא – וכפי ששנינו בברייתא, וּמִשּׁוּם הָכִי אַמְרִינָן – ומחמת כן הוצרכה הגמרא לומר שמדובר באופן דלֹא יָדַע המוכר מִי הוּאששילם לו מִדַּעְתֵּיהּ וּמִי הוּא ששילם לו בְּעַל כָּרְחֵיהּ, הָא יָדַע – אבל אם היה זוכר ויודע מי הוא ששילם לו מרצונו, מְהֵימָן – היה המוכר נאמן על כך. אֲבָל לֵיתֵיהּ בְּיָדָא דְמוֹכֵר – אבל אם לא היתה הטלית ביד המוכר, אֶלָּא שְׁנֵיהֶן אֲדוּקִין בּוֹ – מוחזקים בה, אֵין בַּעַל הַמִּקָּח נֶאֱמָן לְחוֹדֵיהּ [-לבדו] לוֹמַר לָזֶה מָכַרְתִּי וְלָזֶה לֹא מָכַרְתִּי, כיון שאינו אלא עד אחד, שאינו נאמן להוציא ממון, אֶלָּא עַד דְּמִצְטָרֵף אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ – אלא אם כן יצטרף אליו עד נוסף ויעיד כדבריו, כִּשְׁאָר עֵדֻיּוֹת דְּעָלְמָא – וככל העדויות שבתורה, שיש צורך בשני עדים.
