שנינו במשנה, 'זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלוֹקוּ'. וְכִי מִשְׁתַּבַּע – וכאשר נשבע אותו אדם האוחז בטלית, לֹא לֵימָא – לא יאמר בנוסח שבועתו 'שְׁבוּעָה שֶׁכּוּלָּהּ שֶׁלִּי', מִשּׁוּם דְּלֹא יַהֲבִינָן לֵיהּ כּוּלָּהּ – כיון שאין נותנים לו את כל הטלית, ואם ישבע בנוסח זה יצא לעז על בית דין, שהשביעוהו שכל הטלית שייכת לו, ונתנו לו רק את חציה. וְלֹא לֵימָא נַמֵּי – וכן אין לו לומר בנוסח שבועתו שְׁבוּעָה שֶׁחֶצְיָהּ שֶׁלִּי, מִשּׁוּם דְּקָא מָרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ – כיון שבכך הוא מקלקל את טענתו הראשונה, שאמר שכל הטלית שלו, ונשבע כעת שלא כטענתו, אלא שרק חציה שלו. אֶלָּא נֵימָא הָכֵי – אלא כך יש לו לומר, באמת טענתי היא שכּוּלָּהּ שֶׁלִּי הִיא, וּלְדִבְרֵיכֶם, שאינכם מקבלים את דברי לגמרי, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, ובכך אינו סותר את טענתו שכולה שלו, ומאידך אינו נשבע על יותר מחציה.
מבררת הגמרא, וּמֵאַחַר שֶׁזֶּה תּוֹפֵס וְעוֹמֵד וְזֶה תּוֹפֵס וְעוֹמֵד, שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה, כלומר, מדוע הוצרכו חכמים לתקן שיטלו בשבועה, והרי כיון שהטלית ביד שניהם, נחלוק אותה ביניהם ללא שבועה. ומבארת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, כדי שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אָדָם הוֹלֵךְ וְתוֹקֵף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאוֹמֵר שֶׁלִּי הִיא, ויחלוק עמו בלא שבועה. ולכן הטילו חכמים שבועה על שניהם, ומתוך כך לא יבוא אדם לחטוף חפצים השייכים לחבירו.
תמהה הגמרא, אם אכן טעם שבועה זו הוא מחשש שחטף האדם את טליתו של חבירו, וְלֵימָא – והרי יש לנו לומר, מִגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא – מתוך שאתה חושד בו שהוא נוטל ממון אחרים ללא היתר, יש לך לחשוד בו גם שישבע לשקר על דבריו, ומה הועילו חכמים בכך שתקנו שלא יטול אלא בשבועה.
מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, באמת אין החשש שמא אדם זה חטף טלית מחבירו על דעת לגוזלה, כיון שלאדם כזה באמת לא תועיל שבועה, שכשם שגוזל הוא את טלית חבירו כך גם ישבע לשקר, אלא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא סָפֵק מִלְוֶה יְשָׁנָה יֵשׁ לוֹ עָלָיו – אנו חוששים שמא אדם זה מסופק, שמא חבירו חייב לו ממון מהלואה ישנה שלא נפרעה, וכיון שאין לו ראיה לכך שאכן הלה חייב לו ממון, תופס הוא את טליתו בתורת פרעון לאותו ספק חוב ישן שיש לו עליו, ולכן הטילו עליו חכמים שבועה.
ממשיכה הגמרא ומקשה, וְלֵימָא – ועדיין יש לנו לומר, מִגּוֹ דְּתָפִיס מָמוֹנָא מִסְּפֵיקָא – כשם שאדם זה תופס את ממון חבירו מספק, אף שאינו בטוח שאכן חבירו חייב לו ממון, מִשְׁתַּבַּע נַמֵּי מִסְּפֵיקָא – כך גם יש לחשוש שישבע לשקר מספק.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִידִי, פָּרְשֵׁי אִינְשֵׁי מִסָּפֵק שְׁבוּעָה – דרך בני אדם לפרוש ולהמנע מלהשבע על דבר שהם מסופקים אם הוא אמת או לא, וְלֹא פָּרְשֵׁי אִינְשֵׁי מִסָּפֵק מָמוֹנָא – אך אין דרך בני אדם לפרוש מליטול ממון שהוא ספק גזל. מַאי טַעֲמָא – ומה טעם החילוק בין הדברים, כיון שמָמוֹן שנלקח מספק, אם יתברר לו שאכן נטל את הממון שלא כדין, כיון שאותה הלואה ישנה כבר נפרעה, אֶפְשָׁר בַּחֲזָרָה – יכול הוא להחזיר את הממון לחבירו. אבל שְׁבוּעָה שנשבע האדם לשקר, לֹא אֶפְשָׁר בַּחֲזָרָה – לא ניתן להחזירה ולבטלה, ולכן במקום שיש לאדם ספק שמא חבירו חייב לו ממון, אף שעשוי הוא ליטול מחבירו ממון מספק, לא ישבע לשקר מספק, ולכן הטילו עליו חכמים שבועה, כדי שמתוך שיפרוש ולא ירצה להשבע על דבר שאינו בטוח שהוא אמת, יפרוש גם מליטול ממון שאינו בטוח שהוא שייך לו.
