תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שְׁנַיִם אֲדוּקִין בִּשְׁטָר – היו המלוה והלוה אוחזים בשטר חוב, המַלְוֶה אוֹמֵר, שֶׁלִּי הוּא, כיון שעדיין לא נפרע החוב, וְנָפַל מִמֶּנִּי, וּמְצָאתִיו. וְלֹוֶה אוֹמֵר, אמנם שֶׁלְּךָ הוּא, כי לויתי בו, וּפְרַעְתִּיו לָךְ, והחזרת לי אותו, וכעת נפל השטר מידי. יִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו – יש לברר על ידי עדים שהחתימות שבשטר אמיתיות, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יַחֲלוֹקוּ המלוה והלוה בסכום הכתוב בשטר, וישלם הלוה רק את חציו.
אָמַר מַר בברייתא, 'יִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו, דִּבְרֵי רַבִּי', תמהה על כך הגמרא, וְגָבֵי לֵיהּ מַלְוֶה כּוּלֵיהּ – וכי יגבה המלוה את כל החוב הכתוב בשטר, וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי הָא דִּתְנָן – וכי אין רבי סובר את הדין ששנינו במשנתנו, שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, יַחֲלוֹקוּ, ואף כאן ראוי שיחלקו ביניהם את השטר, וכפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל.
מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, בִּמְקֻיָּים – בשטר מקוים, כלומר, שהעידו עדים שהחתימות שבו אמיתיות, דִּבְרֵי הַכֹּל יַחֲלוֹקוּ, וכפי המבואר במשנתנו, שכאשר שני בני אדם אוחזים בחפץ אחד, מחלקים אותו ביניהם. וְכִי פְּלִיגִי – ומחלוקתם של רבי ורבן שמעון בן גמליאל היא בְּשֶׁאֵין מְקֻיָּם – באופן שהשטר אינו מקוים, אך הלוה עצמו מודה שהוא אמיתי, אך הוא טוען שכבר פרעו ואינו צריך לשלם כלום, רַבִּי סָבַר, לוה המוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ, ואינו מזויף, צָרִיךְ המלוה לְקַיְּימוֹ בעדים, וְאִי מְקַיֵּם לֵיהּ מַלְוֶה – אם המלוה מקיים את השטר בעדים, פָּלִיג – חולק בו עם הלוה, וְאִי לֹא – ואם אינו מקיימו, לֹא פָּלֵיג – אינו חולק, ואינו גובה כלום, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון ששטר זה חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא – הרי הוא כחרס, כיון שאין עדים המעידים על אמיתותו, ויכול הלוה לטעון שהוא מזויף, מַאן קָא מְשַׁוֵּי לֵיהּ שְׁטָרָא – ומי הוא שמקיימו ומחשיבו לשטר, הלֹוֶה, בכך שהוא מודה שאינו מזויף, ואם אנו סומכים על דבריו של הלֹוֶה, הָא קָאָמַר פָּרַעְנָא – הרי הוא טוען שהשטר פרוע, ומתוך שהיה יכול לטעון שהשטר מזויף, נאמן הוא לטעון שהשטר פרוע, ומחמת כן אי אפשר לגבות בו כלל. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, אם הלוה מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ, ואינו מזויף, המלוה אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא מְקַיֵּם לֵיהּ – והגם שאין המלוה מביא עדים המעידים על אמיתותו של השטר, פָּלֵיג – חולק הוא עם הלוה את הסכום הכתוב בשטר, וטעמו, כיון שמן התורה אין חוששים כלל לזיוף ואין צורך לקיים את השטר, אלא שחכמים אמרו שיש לחשוש לכך וצריך המלוה לקיים את השטר, אך אם הלוה עצמו מודה שאין השטר מזויף, אינו נאמן לטעון בטענתו שפרע את החוב כנגד נאמנותו של שטר החתום בעדים כשרים.
פוסק הרי"ף את ההלכה, וְקָיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַבִּי, דְּאָמַר, מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ, וכל זמן שאינו מקיימו בעדים, אף אם הלוה מודה שאינו מזויף, נאמן הוא גם לטעון שפרע את החוב.
שנינו בברייתא, 'שנים אדוקין בשטר וכו' יחלוקו'. מבארת הגמרא, וְ'יַחֲלוֹקוּ' דְּקָאַמְרִינָן – מה שאמרו בברייתא שחולקים בשטר, לִדְמֵי – היינו שחולקים בסכום הדמים הכתוב בשטר, שגובה המלוה רק את חציו, וְלֹא לִשְׁטָרָא – אך לא שחותכים את השטר עצמו לשני חלקים, דְּאִי לֹא תֵּימָא הָכִי – שאם לא תאמר כן, אלא תאמר שחולקים את השטר עצמו, הָא דִּתְנָן – מה ששנינו במשנה להלן, שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וכל אחד טוען שהיא שלו, חוֹלְקִין, הָכִי נַמִּי דְפַלְגֵי לָהּ – האם גם בזה נאמר שחותכים אותה, בִּשְׁלָמָא טְהוֹרָה – ואמנם ניתן להבין חלוקה כזו בבהמה טהורה, דחַזְיָא לְבִשְׂרָא – שראויה היא לאכול את בשרה, וניתן לשוחטה ולחלוק בבשרה, אֶלָּא בהמה טְמֵאָה, לְמַאי חַזְיָא – למה היא ראויה לאחר שחתכוה לשנים, הָא אַפְסְדוּהָּ – הרי בכך יפסידו אותה לגמרי, אֶלָּא ודאי כוונת המשנה בחלוקה זו לִדְמֵי – שמוכרים את הבהמה וחולקים בדמיה, הָכָא נַמִּי – אף כאן, לגבי שנים אדוקים בשטר, כוונת הברייתא לִדְמֵי – שחולקים בדמי השטר, ולא בשטר עצמו.
