כפי שהתבאר, אין נשבעים על כפירת או הודאת חוב הכתוב בשטר, כיון שהשטר נחשב כעבוד קרקעות, ואין נשבעים על הקרקעות, וְשַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש ללמוד מדין זה, דְּהֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ – שבאופן שאמר התובע לנתבע, מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, חַמְשִׁין מִינַּיְיהוּ בְּהָדֵין שְׁטָרָא – חמשים מתוכם כתובים בשטר חוב זה, וְחַמְשִׁין עַל פֶּה, וְאָמַר לֵיהּ אִידָךְ – והשיב לו הנתבע, חַמְשִׁין דְּבִשְׁטָרָא אִית לָךְ גַּבָּאי – בחמשים הכתובים בשטר אני אכן מודה שאני חייב אותם, וְחַמְשִׁין דְּעַל פֶּה לֵית לָךְ גַּבָּאי – ואילו החמשים שאתה תובע ממני בעל פה, איני חייב לך, דִּמְשַׁלֵּם חַמְשִׁין הכתובים בשטר כפי הודאתו, אך אינו מתחייב שבועת התורה של מודה במקצת, וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶיסֵת שאינו חייב את החמשים הנותרים, וכדין הכופר בכל, וּמִיפְטַר – ונפטר מאותם חמשים, והטעם לכך, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת – כיון שחוב הכתוב בשטר נחשב כתביעת קרקע, כיון שהקרקעות של הלוה משועבדות לחוב זה, ונמצא שהודאתו היתה כהודאה בקרקע, וּתְנָן – והרי שנינו במשנה, טְעָנוֹ [-תבעו] כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, הוֹדָה בְּכֵלִים וְכָפַר בְּקַרְקָעוֹת, או שהודה בְּקַרְקָעוֹת וְכָפַר בְּכֵלִים, פָּטוּר, כיון שההודאה או הכפירה היו בקרקעות. אבל אם הוֹדָה מִקְצָת כֵּלִים וכפר במקצת כלים, חַיָּב שבועה, כיון שיש כאן כפירה והודאה במטלטלין [ואם כפר בקרקעות, מגלגלים עליו שבועה אף על הקרקעות]. ואם הודה במִקְצָת קַרְקָעוֹת, וכפר בשאר הקרקעות ובכל הכלים, פָּטוּר, כיון שאין הודאה במקצת קרקעות מחייבת שבועת מודה במקצת.
הגמרא מביאה מעשה בענין הדין הראשון שאמר רבי חייא לעיל, שכשם שהודאת הנתבע במקצת מחייבת שבועה, כך העדאת עדים במקצת מחייבת שבועה: הַהוּא רַעְיָא – מעשה ברועה צאן, דְּכָל יוֹמָא הֲוָה מָסְרִי לֵיהּ חֵיוְתָא בְּסָהֲדֵי – שבכל יום היו האנשים מוסרים לו את צאנם בפני עדים, הַהוּא יוֹמָא מָסְרוּ לֵיהּ בְּלֹא סָהֲדֵי – יום אחד מסרו לו את הצאן ללא עדים, לְסוֹף אָמַר לְהוּ – וכשבאו לבקש את צאנם בערב אמר להם אותו רועה, לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, ולא מסרתם לי כלל את צאנכם היום. אָתוּ סָהֲדֵי וְאָמְרִי דְּאָכַל תַּרְתֵּי מִינַּיְיהוּ – באו עדים והעידו שאותו רועה אכל שנים מהכבשים שמסרו לו, ובעדות זו חייבו אותו בתשלום אותם שני כבשים, אך לא היו עדים על שאר הצאן. אָמַר מַר זוּטְרָא, אִם אִיתָא לִדְרַבִּי חִיָּיא קָמַיְיתָא – אם נכון הוא להלכה דינו הראשון של רבי חייא, שהעדאת עדים במקצת מחייבת שבועה, מִשְׁתַּבַּע אַשְּׁאָרָא – הרי אותו רועה מתחייב להשבע שבועת התורה של מודה במקצת על שאר הצאן, מאחר ויש עדים על מקצת התביעה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי למר זוטרא, וְאִי אִיתָא – ואם אכן ההלכה היא כרבי חייא, מִשְׁתַּבַּע – וכי ניתן להשביעו, והרי אותם עדים מעידים שגַּזְלָן הוּא, שאכל שני כבשים שאינם שלו. אָמַר לֵיהּ מר זוטרא, אכן לא היתה כוונתי שישבע הרועה בעצמו, אלא לְשֶׁכְּנֶגְדוֹ קָא אֲמֵינָא – כוונתו היתה שישבע התובע שכנגדו, וכדין כל נתבע החשוד על השבועה, שאם התחייב שבועה ואינו יכול להשבע מחמת שהוא חשוד, נשבע התובע ונוטל.
מקשה הגמרא, הַשְׁתָּא נַמֵּי – גם עתה, אם נאמר שאין הלכה כרבי חייא, נְחַיְּיבֵיהּ – יש לחייבו שבועה מִדְּרַב נַחְמָן, דִּתְנָן – שהרי שנינו במשנה, התובע את חבירו ואומר מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, והנתבע משיב אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, פָּטוּר משבועה. וְאָמַר רַב נַחְמָן על משנה זו, אף שפטרה אותו המשנה משבועת התורה, מכל מקום מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת מדרבנן. ואם כן גם כאן, אף אם העדאת עדים במקצת אינה מחייבת שבועה, והוא נחשב ככופר בכל, מכל מקום יש לחייבו שבועת היסת מדרבנן, וכיון שאינו יכול להשבע, שהרי הוא חשוד, נהפוך את השבועה על התובע, שישבע ויטול. מתרצת הגמרא, דְּרַב נַחְמָן תַּקַּנְתָּא הִיא – שבועה זו שאמר רב נחמן שמשביעים אותו, היא מתקנת חכמים, וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לֹא עָבְדִינַן – אין עושים תקנה נוספת על התקנה הראשונה, לומר שאם אין הנתבע יכול להשבע שבועה זו, נתקן שישבע התובע ויטול, אלא אם אין הנתבע יכול להשבע היסת, הרי הוא נפטר ללא שבועה.
