כפי שהתבאר, נחלקו רבי חייא ורב ששת בדינו של המודה במקצת ואומר 'הילך' על החלק שהודה בו, האם הוא חייב שבועת התורה או לא. מקשה הגמרא, וּלְרַב שֵׁשֶׁת, דְּאָמַר שהמודה במקצת ואומר 'הֵילָךְ' פָּטוּר משבועת מודה במקצת, קַרְקַע מַאי אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵהּ מִשְּׁבוּעָה – מדוע הוצרכה התורה למעט שאין נשבעים שבועת מודה במקצת על קרקע, הָא כָּל קַרְקַע הֵילָךְ הִיא – והרי בכל פעם שמודה האדם בקרקע, הרי הוא כאומר 'הילך', שהרי הקרקע עומדת ברשות בעליה, ומיד כשמודה שהיא של חבירו, הרי היא ברשותו, ומכך שהוצרכה התורה להשמיענו שאין נשבעים על קרקעות, מוכח שלולא זאת היו נשבעים עליהם, ואף שהמודה בהם נחשב כאומר 'הילך'.
מתרצת הגמרא, אָמַר לָךְ [-ישיב לך] רַב שֵׁשֶׁת, באמת האומר 'הילך' פטור משבועה, וכִי אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵהּ מִשְּׁבוּעָה – האופן שבו הוצרכה התורה להשמיע שאין נשבעים על קרקעות, הוא הֵיכָא – באופן דְּחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, וקלקל בכך את שוויה, ונמצא שאין הודאתו בה נחשבת כאמירת 'הילך', שהרי אין הקרקע לפניו כשוויה האמיתי, והשמיעה התורה שמכל מקום אין נשבעים על הקרקעות. אִי נַמִּי הֵיכָא – וכן גם כן באופן דִּטְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת – שתבעו התובע מטלטלין וקרקעות, וְהוֹדָה בַּכֵּלִים, וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, ובאופן זה הכפירה היתה בקרקע וההודאה במטלטלין, וההודאה במטלטלין אינה נחשבת הילך, ומכל מקום אין נשבעים באופן זה, שכשם שאין נשבעים על הודאה במקצת בקרקעות, כך אין נשבעים כאשר הכפירה במקצת היתה בקרקעות, אף שההודאה היתה במטלטלין. מוסיף הרי"ף, מֵהָא שַׁמְעִינָן – יש ללמוד מכאן, שאף על פי שהתובע את חבירו חטים והלה מודה לו בשעורים פטור הוא משבועת מודה במקצת, מכל מקום הֵיכָא [-באופן] דִּטְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִים, וְהוֹדָה לוֹ הנתבע בְּאַחַד מֵהֶן, חַיָּב שבועת מודה במקצת, דְּאִי לֹא תֵּימָא הָכֵי – שאם לא תאמר כן, אלא תאמר שאם תבעו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם פטור משבועת מודה במקצת, אַמַּאי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי – מדוע הוצרכה התורה למעט אופן שתבעו כלים וקרקעות, והוֹדָה בְּכֵלִים וְכָפַר בְּקַרְקָעוֹת, הָא חִטִּין וּשְׂעוֹרִים נִינְהוּ – והרי כלים וקרקעות הם שני מינים שונים, וכמו חטים ושעורים, ומכך שמיעטה התורה אופן זה משבועה רק מחמת שאחד המינים הוא קרקע, מוכח שאם היו שניהם מטלטלין היה חייב שבועה, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ – ודאי מוכח מדין זה, שאם טְעָנוֹ חִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וְהוֹדָה בְּאַחַד מֵהֶן, חַיָּב שבועת מודה במקצת.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שְׁטָר חוב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ שלוה אדם מחבירו 'סְלָעִין', או 'דִּינָרִין', אך לא כתוב בשטר כמה סלעים או כמה דינרים היתה ההלואה, המַלְוֶה אוֹמֵר שהיו אלו חָמֵשׁ, וְלֹוֶה אוֹמֵר שהיו רק שָׁלֹשׁ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הוֹאִיל ותבעו המלוה חמש, וְהוֹדָה הלוה בְּמִקְצָת טַעֲנָה, בשלש, יִשָּׁבַע שבועת מודה במקצת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כיון שהיה הלוה יכול לומר שהיו רק שתי סלעים, שהרי לא נכתב בשטר מספר הסלעים, וניתן לפרש את לשון 'סלעים' שבשטר גם על שני סלעים, והוא מרצונו הודה בסלע נוסף, אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה וּפָטוּר, כלומר, נחשב הוא כאדם שמצא אבידה, וכשבא להשיבה לבעליה טען הלה שהיתה זו אבידה גדולה יותר, שאף שהמוצא את האבידה מודה במקצת, מכל מקום פטרוהו חכמים משבועת מודה במקצת, כיון שאם יתחייב שבועה, יימנעו בני אדם מלהשיב אבידה, כדי שלא יתחייבו שבועה. והוא הדין כאן, כיון שהלוה מרצונו הודה במה שלא היה מחויב להודות בו, פטרוהו חכמים משבועה. פוסק הרי"ף, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה, הִלְכְתָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ – שהלכה כרבי עקיבא באופן שנחלק עליו תנא אחד [ולא כאשר נחלקו עליו המרובים].
וְכִי פָּלֵיג – והאופן שבו נחלק רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר עֲלֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, היינו רק הֵיכָא – באופן דְּאָמַר לֹוֶה שָׁלֹשׁ, ונחשב הוא כמודה במקצת החייב שבועה [כיון שבאופן זה תבעו המלוה שלש סלעים שאינם כתובים בפירוש בשטר, והודה לו בסלע אחד שאינו כתוב בפירוש בשטר, והרי זו תביעה והודאה במקצת במטלטלין], אֲבָל הֵיכָא – באופן דְּאָמַר לֹוֶה שהוא חייב רק שְׁתַּיִם, אֲפִלּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מוֹדֶה דְּפָּטוּר משבועה, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת – כיון שעל ידי השטר גובים מקרקעותיו של הלוה, והרי זה כאילו הודה בקרקע, וְאֵין נִשְׁבָּעִין עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וכשם שאין נשבעים על כפירה בקרקע, כך אין נשבעים על הודאה בקרקע.
