אדם התובע מחבירו ממון, והלה מודה במקצת הממון, חייב הוא מן התורה להשבע על השאר, שאינו חייב אותו, ונפטר. הגמרא דנה עתה בדינים שונים השייכים לענין זה: תָּנֵי [-שנה] רַבִּי חִיָּיא, התובע את חבירו ואומר לו מָנֶה לִי בְּיָדְךָ – חייב אתה לי מאה זוז, שהלויתי לך, וְהַלָּה – הנתבע אוֹמֵר, אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, נוֹתֵן לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, כפי עדותם, וְיִשָּׁבַע שבועה דאורייתא עַל הַשְּׁאָר – על חמישים הזוז הנותרים, שאין עליהם עדים. והטעם לכך, שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים, מִקַּל וָחֹמֶר, כלומר, כיון שהמודה במקצת הטענה חייב שבועה על השאר, ואם היה הנתבע עצמו מודה שהוא חייב חמשים זוז, היה עליו להשבע שבועת התורה על החמשים הנותרים, קל וחומר שאם יש עדים המעידים על כך שהוא חייב חמשים זוז, שיצטרך להשבע על השאר. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
דין נוסף בענין מודה במקצת: וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא, התובע את חבירו ואומר לו, מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה – הנתבע אוֹמֵר, אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים, וְהֵילָךְ – והרי הם לפניך, חַיָּב שבועת מודה במקצת, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, הֵילָךְ [נַמֵּי] – גם כשהנתבע אומר 'הילך' על החלק שהוא מודה בו, כְּמוֹדֶה בְּמִקְצָת טַעֲנָה דָמֵי – נחשב הוא כמי שהודה במקצת הטענה, החייב שבועה. וְתַנָּא תּוּנָא – ואף משנתנו מסייעת לדין זה, שהרי שנינו במשנה, שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, וְהָא הָכָא – והרי באופן זה של משנתנו, דְּכֵיוָן דְּתָפִיס – כיון שכל אחד מהם תפוס בחצי הטלית, [אֲנָן סָהֲדֵי דְּמַאי דְּתָפִיס] הֵילָךְ הוּא, כלומר, אף שאין כאן הודאה במקצת, הרי יש כאן ידיעה ברורה שלנו, הנחשבת כהעדאת עדים, שמחצית הטלית שייכת לאותו אדם המחזיק בה, ועדות זו מחייבת שבועה על השאר, כדין מודה במקצת, ואף על פי שאותו אדם כבר תפוס במחצית הטלית הזו, והרי זה כאילו חבירו אומר לו 'הילך' על החלק שידוע לנו שהוא שלו, וְקָתָּנֵי יִשָּׁבַע – ואף על פי כן אמרה המשנה שישבע, וסוברת הגמרא עתה ששבועה זו האמורה במשנה היא שבועת התורה, כדין מודה במקצת, ואם כן, כשם שבמשנתנו מבואר שידיעה ברורה, שהיא נחשבת כהעדאת עדים על מקצת הטלית, מחייבת שבועה על השאר, אף שאותו מקצת נמצא ביד האדם, אף המודה במקצת בעצמו לחבירו, ואומר לו מיד 'הילך' על אותו מקצת שהודה לו בו, חייב שבועת התורה על השאר.
מביאה הגמרא את דעת החולק על רבי חייא, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר, המודה במקצת ואומר הֵילָךְ, הרי הוא פָּטוּר משבועת התורה של מודה במקצת, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כֵּיוָן דְּקָאָמַר לֵיהּ – כיון שהמודה אומר 'הֵילָךְ' על מה שהודה, נמצא שהַנֵּי חַמְשִׁין דְּקָא מוֹדֵי לֵיהּ בְּגַוַּיְהוּ – אותם חמשים שהוא מודה בהם, כְּמַאן דְּנָקֵיט לְהוּ מַלְוֶה דָמֵי – הרי זה כאילו המלוה אוחז אותם בידיו, שהרי הלוה נותן לו אותם מיד, וּבְאִידָךְ חַמְשִׁין הָא לֹא קָא מוֹדֶה לֵיהּ – ובחמשים האחרים הרי אינו מודה בהם, והרי זה ככופר בכל, הִלְכָּךְ לֵיכָּא – ולכן אין כאן הוֹדָאָה במִקְצָת הַטַּעֲנָה.
מקשה הגמרא, וּלְרַב שֵׁשֶׁת, האומר ש'הילך' פטור משבועת מודה במקצת, קַשְׁיָא מַתְנִיתִין – קשה עליו ממשנתנו, האומרת שיש חיוב שבועה. מתרצת הגמרא, אָמַר לָךְ רַב שֵׁשֶׁת, מַתְנִיתִין – השבועה שבמשנתנו, אינה שבועת התורה של מודה במקצת, אלא תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שאמר ששבועה זו היא תקנת חכמים, כדי שלא יהא כל אדם הולך ותוקף את טליתו של חברו ואומר שלי היא.
מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וְסוּגְיָין – וסתימת סוגיות הגמרא היא כְּרַב שֵׁשֶׁת, דְּאָמַר הֵילָךְ פָּטוּר, ומבאר הרי"ף מהיכן יש ללמוד זאת, מִדְּקָא מַקְשִׁינַן – מכך שהקשתה הגמרא להלן בְּפֶרֶק הַשּׁוֹאֵל (ק.) בְּעִנְיַן מי שהָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים כנעניים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, ומכל אחד מהם לחבירו ולא אמר בפירוש את מי הוא מוכר, הַמּוֹכֵר אוֹמֵר את הַקָּטָן מָכַרְתִּי, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר את הַגָּדוֹל לָקַחְתִּי, יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר שֶׁהַקָּטָן מָכַר, והקשתה שם הגמרא, אַמַּאי – מדוע יִשָּׁבַע, הרי מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ, והרי זה כמודה במקצת שלא ממין הטענה, שפטור משבועת מודה במקצת. וְעוֹד הקשתה הגמרא, הֵילָךְ הוּא. מִדְּקָא מַקְשִׁינַן הָכִי – ומכך שהגמרא שם מקשה בפשיטות שזו טענת 'הילך' ומחמת כן יש לפוטרו משבועה, שַׁמְעִינָן – יש ללמוד מכך דְּכִדְרַב שֵׁשֶׁת סְבִירָא לֵיהּ – שהגמרא שם סוברת כרב ששת, דְּאָמַר, הֵילָךְ פָּטוּר.
