ולגבי עיקר דינו של רב נחמן, שמשביעים את הכופר בכל שבועת היסת מדרבנן, נחלקו בגמרא באיזה אופן מדובר, האם רק כשהודה הלוה בעיקר החוב, אלא שטוען שפרעו, או אפילו אם כופר לגמרי וטוען שלא לוה מעולם. ואומר הרי"ף, מֵהָא שַׁמְעִינָן – מסוגיית הגמרא כאן יש ללמוד, דְּהִלְכְתָא כְּמַאן דְּמַתְנֵי לְהָא דְּרַב נַחְמָן אַרֵישָׁא דְּמַתְנִיתִין – שההלכה היא כדעת מי ששונה את דברי רב נחמן על הרישא של המשנה, דְּקָתָּנֵי – שכך שנינו ברישא של אותה משנה, אמר התובע לנתבע מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, והשיב לו הנתבע אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, הרי זה פָּטוּר משבועת התורה, ועל דין זה אָמַר רַב נַחְמָן, מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵת, ואף על פי שהנתבע כפר בכל, וְכָל שֶׁכֵּן שיאמר זאת רב נחמן אַסֵּיפָא – על הסיפא של אותה משנה, דְּקָתָּנֵי – שכך שנינו בה, מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, אָמַר לוֹ הנתבע הֵן – אכן אני חייב לך מנה, וּלְמָחָר אָמַר לוֹ התובע לנתבע תְּנֵהוּ לִי – תן לי את אותו מנה שהודית שאתה חייב לי, והשיב לו הנתבע, כבר נְתַתִּיו לָךְ, פָּטוּר משבועת התורה, וכל שכן שעל דין זה אָמַר רַב נַחְמָן, וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵת, מאחר וכבר הודה בעיקר החוב, אלא שטען שפרעו. וכיון שכאן נקטה הגמרא בפשיטות שיש להשביע את אותו רועה שבועת היסת, על אף שכפר בכל, מוכח שאף באופן שכפר הנתבע בעיקר החוב, מכל מקום משביעים אותו שבועת היסת, מדרבנן.
ממשיכה הגמרא ומקשה על אותו מעשה ברועה: מדוע הוצרכנו לומר שהטעם שהוא חשוד על השבועה הוא מחמת שהעידו עדים על כך שאכל שנים מהכבשים, וְתֵיפּוּק לֵיהּ דַּהֲוָה לֵיהּ רוֹעֶה – והרי די בכך שהוא רועה, וְאָמַר רַב, סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל, כיון שמרעה את בהמותיו בשדות של בני אדם אחרים, והרי הוא בחזקת גזלן. מתרצת הגמרא, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה שסתם רועה הוא בחזקת גזלן ופסול לשבועה, הוא דוקא ברוֹעֶה דִּידֵיהּ – ברועה בהמות של עצמו, שלתועלת עצמו עובר הוא באיסור גזל, ומרעה את בהמותיו בשדות של אחרים, אֲבָל רוֹעֶה דְאַחֲרִינֵי – אך רועה בהמות של אחרים, סְתָמֵיהּ כָּשֵׁר – מן הסתם הוא כשר, כיון שאין לו תועלת בכך שירעה את בהמות האחרים בשדות של אנשים אחרים, ואין אדם חוטא בדבר שאין לו ממנו תועלת, ומן הסתם מרעה הוא את בהמותיהם בשדות הפקר. ומוכיחה זאת הגמרא, דְּאִי לֹא תֵּימָא הָכֵי – שאם לא תאמר כך, שרועה בהמות של אחרים אינו חשוד על הגזל, אֲנָן – אנו, חֵיוְתָא לְרַעְיָא הֵיכֵי מָסְרִינָן – כיצד אנו מוסרים את בהמותינו לרועה, וְהָא כְּתִיב – והרי נאמר (ויקרא יט יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשׁוֹל', ובכלל איסור זה שאסור להכשיל אדם אחר בעבירה, ואם כן כיצד אנו מוסרים לו בהמות לרעות ומכשילים אותו באיסור גזל, אֶלָּא ודאי אין חוששים לכך, כיון שחֲזָקָה היא שאֵין אָדָם חוֹטֵא, וְלֹא לוֹ – בדבר שאין לו תועלת ממנו.
משנה
משנתנו מבארת את דינה של בהמה התפוסה בידי שני בני אדם, באופנים שונים: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב על גבי הבהמה וְאֶחָד מַנְהִיג את הבהמה, זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, אף בזה הדין כמו במשנה הקודמת, לגבי שנים האוחזים בטלית, שחולקים בבהמה בשבועה, ולכן זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלֹקוּ [והחידוש במשנתנו הוא שלא רק הנהגת הבהמה נחשבת כמעשה קנין בה, אלא אף הרוכב על גבה, הגם שאינו מנהיגה, נחשב כעושה מעשה קנין, וזכה בחציה].
וּבִזְמַן שֶׁהֵם מוֹדִים שהבהמה או הטלית שייכים לשניהם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים על כך שהחפץ שייך לשניהם, חוֹלְקִים בְּלֹא שְׁבוּעָה.
