גמרא
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מִשּׁוּם [-בשם] אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא, כשם שחצרו של האדם קונה לו חפצים הנמצאים בה, כך אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם – ארבע אמות הנמצאות סביב האדם, קוֹנוֹת לוֹ בְּכָל מָקוֹם, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, תַּקִּינוּ לְהוּ רַבָּנָן כִּי הֵיכֵי דְּלֹא לֵיתוּ לְאִינְּצוֹיֵי – תקנו זאת חכמים כדי שלא יבואו בני אדם להתקוטט על מציאה שמצאו, שכל אחד יאמר שהוא מצאה תחילה, ועל ידי תקנה זו ידעו שזכה בה האדם שהיא בארבע אמותיו.
וְ'כָל מָקוֹם' דְּקָאַמְרִינָן – ומה שאמרה הגמרא שארבע אמותיו קונות לו ב'כל מקום', לָאו – אין הכוונה לכָּל מָקוֹם מַמָּשׁ, אֶלָּא בְּשָׂדֶה דְעָלְמָא – מקום של הפקר, אִי נַמִּי – וכן גם כן בְּסִימְטָא, אִי נַמֵּי בְּצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, דְּבכל המקומות הללו לֹא דָחֲקִי רַבִּים בְּהוּ – אין הרבים נדחקים בהם, אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, דִּדְחִיקֵי רַבִּים בְּהוּ – שרבים נדחקים שם, ומתוך כך יבואו תמיד לידי מריבה מי נכנס תחילה לאותם ארבע אמות של המציאה, אִי נַמֵּי בִּשְׂדֵה חֲבֵירוֹ, לֹא קָנוּ לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת דִּילֵיהּ – אין ארבע אמות של האדם קונות לו שם.
מביאה הגמרא מחלוקת בענין דומה: וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא, בת קְטַנָּה, אֵין לָהּ קנין חָצֵר, וְאֵין לָהּ קנין אַרְבַּע אַמּוֹת, ואם זרק לה בעלה גט לתוך חצרה, או לארבע אמותיה בסימטא, אינה מתגרשת בכך. וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר, קטנה יֵשׁ לָהּ חָצֵר, וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת.
וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כדברי רבי יוחנן, שקְטַנָּה יֵשׁ לָהּ חָצֵר, וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל קָטָן, אֵין לוֹ קנין חָצֵר, וְאֵין לוֹ קנין אַרְבַּע אַמּוֹת. וטעם החילוק ביניהם, דְּחָצֵר דִּקְטַנָּה מִשּׁוּם יָדָהּ אִתְרַבָּאִי – חצר של קטנה התרבתה מדין 'יד' שבתורה, דִּכְתִיב לגבי גט (דברים כד א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת וְנָתַן בְּיָדָהּ', וְתַנְיָא – ושנינו בברייתא בדרשת פסוק זה, אֵין לִי ללמוד מפסוק זה אֶלָּא אופן שנתן את הגט ביָדָהּ ממש, גַּגָּהּ חֲצֵרָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ מִנַּיִן, שאף אם נתן את הגט שם הרי היא מגורשת, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר לשון 'וְנָתַן', מִכָּל מָקוֹם, שאף אם נתן את הגט בחצר וכדומה שברשותה, הרי היא מגורשת. וְיָלְפִינַן – ואנו לומדים קנין מְצִיאָה מִגֵּט, וּכְשֵׁם שֶׁחֲצֵרָהּ נחשבת כְּיָדָהּ לְעִנְיַן גֵּט, כָּךְ חֲצֵרָהּ כְּיָדָהּ לְעִנְיַן מְצִיאָה, וכיון שגם קטנה יכולה להתגרש מבעלה על ידי קבלת גט, הרי אף היא בכלל קנין חצר, וממילא אף בכלל קנין ארבע אמות, בין לענין גט עצמו, ובין לענין מציאה שנלמדה מגט. אֲבָל חָצֵר דְּגַבְרָא – של איש, מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִתְרַבָּאִי – התרבתה מדין שליחות, שנחשבת החצר כ'שליח' של בעל החצר, וְקָטָן, הוֹאִיל וְאֵין לוֹ דין שְׁלִיחוּת, אֵין לוֹ דין קנין חָצֵר, וְאֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כיון שלא תקנו קנין ארבע אמות למי שאין לו כלל קנין חצר, דְּלֹא יָלְפִינַן – ואין לומדי את דין הקָטָן מִקְּטַנָּה.
שנינו במשנה, 'רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר הַמְּצִיאָה וְכוּ' אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכתה לי שדי, זכתה לו'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, וְהוּא – ובתנאי שֶׁעוֹמֵד בעל השדה בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְכֵן אָמַר עוּלָא, וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְהָא – ואילו דין זה דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, שחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – שלא מידיעתו, ומשמע שאינו צריך לעמוד בצד שדהו, הַנֵּי מִילֵּי – דין זה הוא דוקא בֶּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, שבה אכן אינו צריך לעמוד בצד השדה, אֲבָל בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, אִי [-אם] עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ, אִין – אכן קונה לו חצרו. וְאִי לֹא – אם אינו עומד שם, לֹא – אין חצרו קונה לו.
