כפי שהתבאר לעיל, חצרו של אדם קונה לו באחת מהאפשרויות, או שהיא חצר המשתמרת ואפילו שאינו עומד בצידה, או כשאינה משתמרת והוא עומד בצידה. וְאמנם, דין זה הוא דַוְקָא לְעִנְיַן זכיה במְצִיאָה שנכנסה לחצר, אֲבָל לְעִנְיַן גֵּט, כְּגוֹן שֶׁזָּרַק גֵּט לַחֲצֵרָהּ, אֲפִלּוּ אם היתה זו חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, רק אִי עוֹמֶדֶת בְּצַד חֲצֵרָהּ הֲוֵי [-הרי זה] גֵּט, וְאִי לֹא – אך אם אינה עומדת בצד החצר, לֹא הֲוֵי גֵּט, ואינה מגורשת. והטעם לכך, דְּהַאי חָצֵר – כיון שקנין 'חצר' זה, אִתְרַבַּאי מִשּׁוּם יָד – ריבתה אותו התורה וגילתה שהוא מועיל כמו קנין ידה של האשה, שהרי הוא נלמד מהכתוב 'ונתן בידה', וְלֹא גָרַע – אך קנין זה אינו גרוע מִשְּׁלִיחוּת, ומועיל כפי שקונה שליח עבור האדם, כך החצר קונה עבורו, וממילא יש חילוק בין גט לבין קנין ממון, גַּבֵּי קנין הגֵּט, דְּחוֹב הוּא לָהּ – שזהו 'חוב' והפסד לאשה להתגרש מבעלה, אֵין חָבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו, ולכן אין החצר יכולה לקנות עבורה את הגט מדין שליחות שלא בפניה, אלא רק כשעומדת היא בצד החצר נחשבת החצר כ'ידה', וכשנותן הבעל את הגט לחצר הרי זה כאילו נתנו לתוך ידה, ומגורשת. אך גַּבֵּי קניית מַתָּנָה, דִּזְכוּת הוּא לָהּ לזכות במתנה, זָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – יכול שליח לזכות עבור האדם אפילו שלא מידיעתו, כיון שהוא בודאי רוצה בכך, ולכן גם החצר זוכה עבור בעליה מדין שליחות, אפילו שאינו עומד בצידה.
שנינו במשנה, 'ראה אותם רצים אחר המציאה, אַחַר צְבִי שָׁבוּר, אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ, וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי, זָכְתָה לוֹ'. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְהוּא – ובתנאי, שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וּמַגִּיעָן – שיכול בעל השדה לרוץ אחרי הצבי והגוזלות, ולתופסם קודם שיצאו מחצרו, שבאופן זה הם נחשבים כמשתמרים מכוחו, וקונה אותם בקנין חצר.
בָּעֵי – הסתפק רַבִּי יִרְמְיָה, בְּמַתָּנָה הֵיאַךְ – מה הדין במתנה שנותן האדם לחבירו, ומקנה לו אותה על ידי הנחתה בחצרו, וכגון שנתן לו צבי או גוזלות והניחם בחצרו של מקבל המתנה, והוא עומד בצד שדהו, האם גם באופן זה יש צורך שיוכל המקבל לתופסם או לא. קִבְּלָהּ מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא – קיבל ממנו רבי אבא מרבי ירמיה, שבְּמַתָּנָה אין הדין כן, אלא אַף עַל פִּי שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וְאֵין מַגִּיעָן, מכל מקום כֵּיוָן דְּמִתְגַּלְגְּלִין – מאחר ועוברים הם דרך ריצתם בתוך חצרו, כְּמוּנָחִין דָּמֵי – הרי הם נחשבים כמונחים בה, וכיון שהוא עומד בצד חצרו, הרי הוא קונה אותם, ואין הנותן יכול לחזור בו ממתנתו.
מבררת הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה הדין לגַּבֵּי מְצִיאָה, דְּלֹא קָנֵי – שאם אינו יכול לתופסם אינו קונה, וְגַבֵּי מַתָּנָה דְּקָנֵי – ואילו במתנה הוא קונה אפילו אם אינו יכול לתופסם. ומבארת, גַּבֵּי מַתָּנָה, כיון דדַּעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָן – יש אדם שמקנה את המתנה לבעל החצר, הרי הוא קונה אותה אף שאינה משתמרת לדעתו, ובתנאי שיעמוד בצד החצר, וְאילו גַבֵּי מְצִיאָה, שאין מי שמקנה את המציאה לבעל החצר, אלא הוא מעצמו צריך לזכות בה, לֹא – אינו קונה אותה כאשר אין היא משתמרת לדעתו.
