משנה
מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים של האדם, וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, שאין להם כלל רשות ממונית של עצמם, אלא ידם כיד בעליהם, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, והטעם בבנו ובתו הקטנים, ובמציאת אשתו, לפי שהם מתפרנסים משלו, וחששו חכמים שתהיה איבה ביניהם אם לא יתנו לו את מציאותיהם, ולכן תקנו שתהיה מציאתם לאב ולבעל.
אבל מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, שיש להם רשות ממונית משל עצמם, וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לה את דמי כְּתֻבָּתָהּ [ובגמרא יבואר החידוש באופן זה], הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן.
גמרא
שנינו במשנה שמציאת בנו ובתו הקטנים שייכת לאב, ומציאת בנו ובתו הגדולים שייכת להם, מבארת הגמרא: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא 'גָּדוֹל' גָּדוֹל מַמָּשׁ – לשון 'גדול' האמורה במשנתנו אינה מתפרשת כפשוטה, שגדול הוא בשנים, וְלֹא 'קָטָן' האמור במשנה היינו קָטָן מַמָּשׁ, אֶלָּא, אפילו אם הוא גָּדוֹל בשנים, וְסוֹמֵךְ הוא לצורך מזונותיו עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, זֶהוּ 'קָטָן' לענין מציאה, שכיון שהוא סמוך על שולחן אביו, אם לא יתן לו את מציאותיו תהיה איבה ושנאה ביניהם, ולכן תקנו חכמים שיהיו מציאותיו לאביו. ומאידך, אפילו אם הוא קָטָן בשנים, וְאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, אלא מתפרנס בעצמו, זֶהוּ גָּדוֹל לענין מציאה, שהיא שייכת לו.
שנינו במשנה, 'מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּהּ'. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והרי דין פשוט הוא זה, וכי היינו מעלים על דעתינו שמִשּׁוּם שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ תְּהֵא מְצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ, ואם כן מדוע הוצרך התנא להשמיענו דין זה. מתרצת הגמרא, אכן אין כוונת המשנה למי שעדיין לא שילם לאשתו את כתובתה לאחר גירושיה, שבודאי מציאתה לעצמה, אלא לֹא צְרִיכָה – לא הוצרכה משנתנו להשמיע דין זה אלא בִּמְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת – אשה שהיא ספק מגורשת, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבָּה בַּר יִרְמְיָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים לגבי אופן מסוים בגירושין שהאשה מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, בַּעֲלָהּ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, ואם כן היינו סבורים לומר שאף לגבי מציאה יהיה דינה כנשואה לו, שמציאתה לבעלה, אך אין הדין כן, אלא מציאתה לעצמה, והטעם לכך, וְטַעֲמָא מַאי אָמוּר רַבָּנָן – שהרי מהו עיקר הטעם שאמרו חכמים שמְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, הרי זהו כִּי הֵיכֵי דְּלֹא תֶּהֱוֵי לָהּ אֵיבָה – שלא תהיה שנאה ביניהם, אבל הָכָא – כאן, שכבר נתן לה גט, אלא שיש ספק על חלות הגירושין, הָא אִיכָּא אֵיבָה – הרי כבר יש שנאה ביניהם, ואין צורך שתהא מציאתה לבעלה, אלא הרי היא לעצמה.
מביא עתה הרי"ף את הירושלמי החולק על הבבלי בביאור משנתנו: שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ה), רַבִּי יוֹסְנָה בְּשֵׁם רַבִּי אָחָא אָמַר, אָדָם שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ, חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ עַד שֶׁיִּתֵּן לָהּ פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵּן – אף במשנתנו מבואר כך, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ כְּתוּבָּתָהּ, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּהּ, ואָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, הוצרכה המשנה להשמיע דין זה, כדי שֶׁלֹּא תֹּאמַר, הוֹאִיל וְחַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ עַד שֶׁיִּתֵּן לָהּ פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה, תְּהֵא מְצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ, לְפוּם כֵּן צָרִיךְ מַתְנִיתָא – לכן הוצרכה המשנה להשמיענו שאין הדבר כן, ואין מציאתה שלו, אלא שלה.
מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וּמִסְתַּבְּרָא לָן דִּגְמָרָא דִּילָן לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא -ומסתבר שהבבלי חולק בזה על הירושלמי, וסובר שאף קודם ששילם הבעל לאשתו את כל כתובתה, אינו חייב במזונותיה, אלא מיד כשגירשה נפטר מחיוב מזונותיה, דְּאִי אִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא – שהרי אם היה הבבלי סובר סברא זו, לֹא צָרִיךְ לְאוֹקוֹמֵי מַתְנִיתִין – לא היה צריך להעמיד את משנתמו בִּמְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, אלא היה מבאר את המשנה כפי שהתבארה בירושלמי. וְאַשְׁכְּחָן סִיַּעְתָּא לְהַאי סְבָרָא דִּילָן – ומצאנו סיוע לסברא זו במסכת כתובות בְּפֶרֶק שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְזֵילוֹת, וּכְבָר פֵּירַשְׁנוּהָ הָתָם.
