כפי שהתבאר לעיל, המוצא שטר חוב בשוק, אף אם הלוה מודה שאינו פרוע, אין מחזירים אותו למלוה, כיון שאנו חוששים שמא באמת החוב פרוע, והלוה והמלוה עשו יחד קנוניא על הלקוחות של הלוה, ויוציאו מהם את הקרקעות שקנו מהלוה, שלא כדין. ומקשה על כך הגמרא, וְהָא דְּתְנָן – ומה ששנינו בבבא בתרא (קסז:), שכּוֹתְבִין שְׁטָר חוב לְלֹוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה נמצא עִמּוֹ בפנינו, וְלֹא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא – ואין חוששים שמא באמת לא היתה הלואה כלל, ויעשה הלוה קנוניא עם שטר חוב זה, להוציא מהלקוחות שלו קרקעות שלא כדין, אִי נַמֵּי – וכן יש לחשוש לְשֶׁמָא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, כלומר, שמא נכתב בשטר החוב התאריך של ניסן, ובאמת לא היתה ההלואה אלא בתשרי שאחריו, ונמצא שלפי האמת כל הלקוחות שקנו קרקעות מהלוה בזמן שבין ניסן לתשרי קנו קרקעות שאינן משועבדות למלוה, אך לאחר זמן כאשר יוציא המלוה את שטר החוב שכתוב בו התאריך של ניסן, יחשבו הדיינים שאכן היתה ההלואה בניסן, ומחמת כן יסרו שהקרקעות שקנו הלקוחות לאחר ניסן משועבדות למלוה, וְאָתֵי לְמִטְרָף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כְּדִין – ויבואו להוציא את הקרקעות מיד הלקוחות שלא כדין.
וכדי לתרץ קושיא זו, אוּקִימְנָא – העמידה הגמרא את המשנה שם, בְּשִׁטְרֵי הַקְנָאָה, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, שְׁטָר חוב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן, שעשה הלוה קנין על כך שהוא חייב ממון זה למלוה, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁל לֹוֶה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לַמַּלְוֶה כָּךְ וְכָךְ, שִׁעְבֵּד לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ – שעבד הלוה את עצמו ואת נכסיו למלוה, אף על פי שעדיין היתה ההלואה, וְהַשְׁתָּא דְּטָרִיף – ומעתה מה שיגבה המלוה מקרקעות שביד הלקוחות, בְּדִין טְרֵיף – הרי הוא גובה בדין, ואפילו אם לפי האמת לא היתה כלל הלואה, או שהיתה הלואה בזמן מאוחר יותר מהכתוב בשטר, כיון שהקנין עצמו משעבד את הלוה למלוה כאילו היתה הלואה באמת.
אֲבָל שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ קִנְיָן, אלא הוא שטר חוב רגיל, דְּלֹא שִׁעְבֵּד לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ עֲדַיִן – שלא שעבד הלוה את עצמו למלוה קודם ההלואה, אֵין כּוֹתְבִין שטר חוב כזה לְלֹוֶה עַד שֶׁיְּהֵא הַמַּלְוֶה יחד עִמּוֹ, ובאופן זה כותבים שטר חוב, ללוה ולמלוה יחד, אף על פי שאין אנו רואים את ההלואה עצמה לפנינו, והטעם לכך, דְּכֵיוָן דְּשָׁקִיל לֵיהּ מַלְוֶה לִשְׁטָרָא – כיון שמשעה שנוטל המלוה את השטר מיד הלוה, אִשְׁתַּעְבִּיד לֵיהּ לֹוֶה מֵהַהִיא שַׁעְתָּא – הרי מאותה שעה משתעבד הלוה למלוה, ואפילו אם עדיין לא היה מעשה ההלואה, ומאותו זמן יכול הוא לגבות מלקוחותיו של הלוה, כדין.
מוסיף הרי"ף, וְאַבַּיֵי, דְּאָמַר, 'עֵדָיו בְּחִיתּוּמָיו זָכִין לוֹ', לוֹמַר, דְּמִשְׁתַּעְבִּיד לֵיהּ מִשְּׁעַת חֲתִימָה – שמיד כשחתמו העדים על שטר החוב חל השעבוד על הלוה, ואפילו אם עדיין לא היתה הלואה, ולא נמסר השטר ליד המלוה, ולא היה קנין, לֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – אין הלכה כמותו, דְּהָא רָבָא פָּלֵיג עֲלֵיהּ בְּהַאי סְבָרָא – שהרי רבא חולק עליו בסברא זו, כִּדְאָמְרִינַן לְקַמָּן (יט:), והלכה כרבא.
