משנה
משנתנו עוסקת בדינו של אדם שמצא שטרות חוב, ואין ידוע אם אבדו ללוה לאחר שנפרעו, או שאבדו למלוה ועדיין לא נפרעו, כיצד ינהג המוצא: מָצָא האדם שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים – אם כתוב בשטר שהלוה שיעבד את קרקעותיו למלוה, ובאופן זה אם אין ללוה ממון לפרוע את החוב גובים אותו מהקרקעות שלו, ואפילו אם כבר מכרם לאחרים, מוציאים אותם מידם, כיון ששעבודו של המלוה קדם למכירה, באופן זה לֹא יַחֲזִיר את השטר למלוה, ואפילו אם הלוה מסכים שיחזירו אותם ומודה שלא פרע את החוב, כיון שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן – גובים על ידי שטרות אלו את הקרקעות שביד הלקוחות, ואנו חוששים שבאמת השטר פרוע, והמלוה והלוה עושים קנוניא על הלקוחות ואומרים שהחוב אינו פרוע, כדי שיגבה המלוה את הקרקעות מידם, ואחר כך יחלקו הלוה והמלוה יחד בקרקעות אלו. ולכן לא יחזיר שטרות אלו ליד המלוה. ואם אֵין בָּהֶן [-בשטרות אלו] אַחֲרָיוּת נְכָסִים, והלוה מודה שעדיין לא פרע את החוב הכתוב בהם, יַחֲזִיר את השטרות למלוה, לפי שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן – אינם גובים על ידם מלקוחות שקנו קרקעות, ואין כל חשש בכך שיהיו ביד המלוה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם כתוב בשטר בפירוש שיגבו בו קרקעות אפילו מלקוחות, ובין אם לא נכתב כן בפירוש, לֹא יַחֲזִיר את השטר למלוה, מפני שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, ובגמרא יבואר טעמם של חכמים.
גמרא
שנינו במשנה, 'וחכמים אומרים, בין כך ובין כך לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן'. ומבארת הגמרא, טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנָן – וטעמם של חכמים, דְּאָמְרֵי – האומרים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יַחֲזִיר, דִּסְבִירָא לְהוּ – כיון שחכמים סוברים, אַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא, כלומר, כאשר בא לפנינו שטר חוב, ולא כתוב בו שיוכל המלוה לגבות את חובו מנכסים משועבדים שביד הלקוחות, אנו אומרים שטעות סופר היא זו, ששכח לכתוב כן בפירוש בשטר, וְלכן אֲפִלּוּ שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחֲרָיוּת מפורשת, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים שביד הלקוחות, הִלְכָּךְ – ולכן, אִם אֵין הַחַיָּב [-הלוה] מוֹדֶה בחובו, ודאי שלֹא יַחֲזִיר המוצא את השטר למלוה, דְּחַיְישִׁינָן לְפֵרָעוֹן – כיון שאנו חוששים שמא האמת היא כדברי הלוה, והשטר פרוע, ואפילו אם יגבו מהלוה עצמו יהיה זה שלא כדין, וַאפילו אִם הַחַיָּב מוֹדֶה שלא פרע עדיין את החוב, מכל מקום לֹא יַחֲזִיר, דְּחַיְישִׁינָן לִקְנוּנְיָא – כיון שאנו חוששים שמא הלוה והמלוה עשו קנוניא יחד על הלקוחות שקנו את הקרקעות של הלוה, שעל ידי הודאת הלוה יגבה המלוה את הקרקעות מידם שלא כדין, ויחלקו בהם הלוה והמלוה [וכפי שחושש רבי מאיר במשנתנו בכל שטר שיש בו אחריות נכסים], וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כדעת חכמים, שאפילו אם אין אחריות נכסים מפורשת בשטר החוב, נחשב הוא כשטר שיש בו אחריות, וגובים בו מנכסים משועבדים, ומחמת כן אפילו אם הלוה מודה שלא פרע, אין המוצא רשאי להחזיר את השטר ליד המלוה.
