כפי שהתבאר לעיל, הקשתה הגמרא על האמור בברייתא שניתן להחזיר שובר ליד הבעל, בזמן שהאשה מודה, מדוע אין חוששים לקנוניא, והביאה שני תירוצים, רבא תירץ שזו ראיה לדברי שמואל, שבעל חוב שמכר את שטרו יכול למחול עליו, וממילא אם היתה האשה רוצה לעשות קנוניא היתה יכולה למחול על שטר הכתוב. ואביי תירץ שהטעם שאין הברייתא חוששת לקנוניא הוא כיון שמדובר באופן ששטר הכתוב נמצא ביד האשה, וזו ראיה שלא מכרה אותה לאדם אחר ואין כאן קנוניא. מבארת עתה הגמרא מדוע כל אחד מהאמוראים לא תירץ כדברי חבירו: וְרָבָא אָמַר – והטעם שרבא אינו מתרץ כן, וסובר שיש מקום לחשוש שמכרה את כתובתה [אם לא שההלכה כדברי שמואל, שיכולה היא למחול על כתובתה, וזו ראיה שאין כאן קנוניא], כיון דאִי מִשּׁוּם שְׁטָר כְּתֻבָּה שנמצא בידה, אין זו ראיה, כיון דחָיְישִׁינַן לִשְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת – אנו חוששים שמא יש ברשותה שתי כתובות, כגון שאבדה כתובתה, וכתב לה בעלה כתובה אחרת, ולאחר מכן מצאה את הראשונה, וְקָא יַהֲבָה לֵיהּ לַלּוֹקֵחַ חֲדָא – ונתנה היא ללוקח את שטר הכתובה האחד, וּפָשָׁא גַּבַּהּ חֲדָא – ונשאר בידה שטר כתובה נוסף, וכיון שכך הוכיח רבא מהברייתא, וּמִדְּלֹא חָיְישִׁינַן לְהָא מִילְּתָא – מכך שאין חוששים לחשש זה, שָׁמְעִינַן דְּאִיתָא לְדִשְׁמוּאֵל – מוכח שההלכה היא כשמואל, שאם היתה רוצה לעשות קנוניא על הלוקח, היתה מוחלת עתה על כתובתה.
ממשיכה הגמרא ומבארת, וְאַבַּיֵי, הסובר שאם יש שטר כתובה בידה זו ראיה שלא מכרה אותה, לִשְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת לֹא חָיִישׁ – אינו חושש שנכתבו לה שתי כתובות, כיון שזהו דבר שאינו מצוי. וְעוֹד, סובר אביי שאף אם באמת נכתב השובר בניסן, וניתן לבעל רק בתשרי, אין בכך כל חשש קנוניא, כיון ששׁוֹבֵר בִּזְמַנּוֹ הכתוב בו, טוֹרֵף, כְּלוֹמַר, אַף עַל גַּב דִּזְבִינְתֵהּ [-שמכרה] לִכְתוּבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, דְּכֵיוָן דְּכָתְבָה לֵיהּ לַשּׁוֹבֵר בְּנִיסָן, ולבסוף נמסר אותו שובר לידי הבעל, זָכָה הַבַּעַל בְּהַהוּא קַרְקַע דִכְתוּבָּה למפרע מִשְּׁעַת חֲתִימַת עֵדִים בַּשׁוֹבֵר, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא מָטָא לְיָדֵיהּ – ואף על גב שבאותו זמן עדיין לא הגיע השובר לידו, דְּהָוְיָא לֵיהּ כִּמְחִילָה – כיון שהשובר הוא כשטר מחילה על חוב הכתובה, וּכְשֶׁהוּא טוֹרֵף עַכְשָׁו מִנִּיסָן את מה שגבו הלקוחות, כְּדִין טוֹרֵף, ואין כאן קנוניא כלל, וְהַיְינוּ דְּקָאַמְרִינָן – וזהו הביאור שאמרה הגמרא, שאַבַּיֵי לְטַעֲמֵיהּ – לשיטתו, דְּאָמַר, עֵדָיו בְּחִתּוּמָיו זָכִין לוֹ, כלומר, חתימת העדים בשטר, אף קודם שבא השטר לידו, זוכה לו.
וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מכאן, דְּלֵית לֵיהּ לְרָבָא הַאי סְבָרָא דְּאַבַּיֵי – שרבא אינו סובר את סברתו של אביי בדין זה, דְּאָמַר, עֵדָיו בְּחִתּוּמָיו זָכִין לוֹ, דְּאִי אִית לֵיהּ לְרָבָא הַאי סְבָרָא דְּאַבַּיֵי – שהרי אם היה רבא סובר את דינו של אביי, לֹא שְׁמִיעָא לֵיהּ מֵהָא מַתְנִיתָא דְּאִיתָא לְדִשְׁמוּאֵל – לא היה יכול ללמוד מברייתא זו את דינו של שמואל, שבעל חוב יכול למחול על חובו לאחר שמכרו. וְקָיְימָא לָן – ומקובל בידינו להלכה, דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי – שבכל מקום שנחלקו אַבַּיֵי וְרָבָא, הִלְכְתָא כְּרָבָא. וְאִי אָמַרְתְּ דְּאִפְלִיג בַּהֲדֵיהּ הוּא רַבָּה – וגם אם נאמר שמי שחולק על אביי אינו רבא, אלא רבה, הָא רַבָּה נַמֵּי רַבֵּיהּ דְּאַבַּיֵי הוּא – הרי רבה הוא רבו של אביי, וְאֵין הֲלָכָה כְּתַלְמִיד בִּמְקוֹם הָרַב. וְעוֹד, דְּקָאַמְרִינָן – שהרי כך אמרה הגמרא להלן בְּפֶרֶק הַמַּפְקִיד (לה:), לגבי הגובה קרקע בחובו, מֵאֵימָתַי אָכִיל פֵּירֵי – ממתי רשאי המלוה ליטול לעצמו את פירות הקרקע, אָמַר רַבָּה, מִכִּי מַטְיָא אַדְרַכְתָּא לְיָדֵיהּ – משעה שהגיע לידו השטר שכתבו לו בית דין, שרשאי לרדת לנכסי הלוה. אַבַּיֵי אָמַר, עֵדָיו בְּחִתּוּמָיו זָכִין לוֹ – מיד בשעה שחתמו העדים על השטר, זכה המלוה בקרקע. רָבָא אָמַר, מִכִּי שָׁלְמִין יוֹמֵי אַכְרַזְתָּא – משעה שהושלמו ימי ההכרזה, פֵּרוּשׁ, הַמַּכְרִיזִין עַל הַקַּרְקַע לְאַחַר כְּתִיבָת הָאַדְרַכְתָּא. וְהִנֵּה, מוכח ממחלוקת זו, שגם רַבָּה וְגם רָבָא, תַּרְוַיְיהוּ לֹא סְבִירָא לְהוּ – שניהם אינם סוברים הָא דְּאָמַר אַבַּיֵי, עֵדָיו בְּחִתּוּמָיו זָכִין לוֹ, ואין הלכה כאביי בזה.
