מסכת בבא מציעא, פרק א, שיעור 27

וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר, הָא דִּשְׁמוּאֵל שִׁינּוּיָא דְחִיקָא הִיא – שמה שביארה הגמרא בדברי שמואל [האומר שבעל חוב נוטל גם את השבח שבא מעצמו וגם את השבח שבא מחמת הוצאה, וחוזר הלוקח וגובה את דמי השבח מהמוכר], זהו תירוץ דחוק, וְלֹא סַמְכִינָן עֲלַהּ – ואין סומכים על כך להלכה, וּלְעוֹלָם נוֹטֵל הַלּוֹקֵחַ את דמי הַהוֹצָאָה מִבַּעַל חוֹב – מהמלוה שגבה ממנו את הקרקע בחובו של המוכר, כִּפְשׁוּטָהּ דְּהָא מַתְנִיתָא – כפשטות דברי הברייתא שהביאה הגמרא בתחילת הסוגיא, שידו של הלוקח על התחתונה, דְּלֹא גָרַע מִיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – שאותו לוקח שהשביח את הקרקע של הלוה, אינו פחות מאדם הנכנס לשדה חבירו ומשביחה שלא ברשותו של בעל השדה, דְּקַיְימָא לָן – שמקובל בידינו שכך היא ההלכה, שָׁמִין לוֹ – אומדים את ההוצאה שהוציא ואת השבח שהשביח, וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, שאם השבח יותר מההוצאה נוטל הוא רק את ההוצאה, ואם ההוצאה יותר מהשבח נוטל רק את השבח, ואף כאן כך הוא הדין. וַאֲנָן מִסְתַּבְּרָא לָן דְּלֹא דָמֵי לוֹקֵחַ – אמנם אנו סוברים שאין לוקח זה דומה לְיוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וטעם החילוק ביניהם, דְּיוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וּנְטָעָהּ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אַדַּעְתָּא דְּשָׁקִיל מִמָּרָא דְאַרְעָא הוּא דִּמְשַׁבַּח בָּהּ בְּגוּפֵיהּ וּבְמָמוֹנֵיהּ – הרי עובד הוא בגופו ומוציא הוצאות מממונו על דעת כן שיקבל את הוצאותיו מבעל הקרקע, שהרי יודע הוא שאין הקרקע שלו ואינו מתכוון להשביחה לעצמו, אֲבָל לוֹקֵחַ זה שקנה את הקרקע מהלוה, כִּי מַפִּיק מָמוֹנֵיהּ – כאשר הוא מוציא ממון כדי להשביח את השדה, אוֹ מְשַׁבַּח בִּידֵיהּ – או כאשר עובד הוא בגופו להשביח את השדה, לָאו אַדַּעְתָּא דְּשָׁקִיל לֵיהּ מִבַּעַל חוֹב הוּא דְּעָבַד הָכֵי – הרי אינו עושה כן על דעת שהמלוה יוציא ממנו את הקרקע וישלם לו את הוצאותיו, אֶלָּא אַדַּעְתָּא – אלא עושה הוא הכל על דעת כן, דְּאִי מַפִּיק לָהּ בַּעַל חוֹב מִינֵּיהּ – שאם יוציא ממנו בעל חובו של המוכר את הקרקע והשבח, הֲדַר עֲלֵיהּ דְּמוֹכֵר – יחזור הוא אל המוכר, וְשָׁקֵיל מִינֵּיהּ כּוּלֵּיהּ מָמוֹנָא – ויטול ממנו את כל הממון, בֵּין קַרְנָא בֵּין הוֹצָאָה בֵּין שְׁבָחָא דְּאָתֵי מִמֵּילָא – בין הקרן של הקרקע עצמה, בין ההוצאות שהוציא על השבחת הקרקע, ובין השבח שהשביחה הקרקע מעצמה בהיותה ברשותו, וְהַיְינוּ דְּקָא מְסַיַּיע לֵיהּ רָבָא לִשְׁמוּאֵל – וזו הראיה שהביא רבא כדי לסייע לדברי שמואל, וְאָמַר, תֵּדַע [-ראיה לדבר] דְּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשְּׁבַח מהמוכר, שֶׁהרי כָּךְ כּוֹתֵב לוֹ מוֹכֵר לְלוֹקֵחַ, אֲנָא אֵיקוּם וְאֵישְׁפֵּי וְאִידְכֵּי וְאֵימְרוֹק זְבִינֵי אִילֵּין אִינּוּן וְעַמְלֵיהוֹן וּשְׁבָחֵיהוֹן, כלומר, אם יוציאו מידך את המקח, אני אתן לך את תמורתו, ואשלם לך את ההוצאות ואת השבח, וּצְבִי זְבִינָא דְּנָא וְקַבֵּיל עֲלוֹהִי – והתרצה הקונה וקיבל עליו תנאים אלו, וּפֵרוּשׁ 'עַמְלֵיהוֹן' היינו שְׁבָחָא דִּמְשַׁבַּח לוֹקֵחַ בִּידֵיהּ – שבח שהשביח הלוקח בידיו בעמלו, דְּהָדַר שָׁקֵיל לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּמוֹכֵר – שחוזר הוא ונוטלו מיד המוכר, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁבָחָא דִּמְשַׁבַּח בְּמָמוֹנֵיהּ – וקל וחומר לשבח שהשביח על ידי הוצאות ממון, דְּלֹא שָׁקֵיל אֶלָּא מִינֵּיהּ דְמוֹכֵר – שאינו מוציא אלא מיד המוכר [ולא מהמלוה], לְפוּם הָדֵין תְּנָאָה דְקַבִּיל עֲלוֹהִי – לפי תנאים אלו שקיבל עליו בעת מכירת הקרקע. וּמֵהַאי טַעֲמָא – ומחמת טעם זה, שלא השביח הלוקח על דעת ליטול מהבעל חוב אלא על דעת ליטול מהמוכר, לֹא שָׁקֵיל לֵיהּ מִבַּעַל חוֹב – אינו נוטל את השבח מהמלוה שגבה ממנו את הקרקע, הֵיכָא דְמַסִּיק בֵּיהּ בְּמוֹכֵר שִׁעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא – באופן שהיה החוב כשווי הקרקע עם השבח שעליה, שגבה ממנו המלוה את הכל, חוזר הלוקח על המוכר בלבד, ולא על המלוה. והראיה לכך, וַהֲרֵי מַתָּנָה, דְּלֹא כְּתִיב בָּהּ הַאי תְּנָאָה – שאין כתובים בה תנאים אלו, לֹא טָרִיף בַּעַל חוֹב שְׁבָחָא דִּילֵיהּ – אין בעל חוב גובה את השבח של המתנה, וְשָׁמְעַתְּ מִינֵּיהּ – ויש ללמוד מכך, דְּמִשּׁוּם הָדֵין תְּנָאָה הוּא דְּטָרִיף בַּעַל חוֹב שְׁבָחָא – שמחמת תנאי זה שבין המוכר לקונה, יכול המלוה לגבות את חובו מהשבח, בֵּין שְׁבָחָא דְּאָתֵי מִמֵּילָא בֵּין שְׁבָחָא דְּאָתֵי מֵחֲמַת הוֹצָאָה – בין שבח שבא מעצמו ובין שבח שבא מחמת הוצאה, כיון שמתחילה הסכים הלוקח שהמוכר יהיה אחראי על תשלום השבח הזה, אם יגבוהו בעלי חובותיו מיד הקונה.