וְעוֹד שַׁמְעִינָן מִינָּהּ בְּדִינֵיהּ דְלוֹקֵחַ בְּהָדֵי גַּזְלָן וְנִגְזָל – ועוד יש ללמוד מסוגייתנו בדינו של הלוקח עם הגזלן והנגזל, דְּהֵיכָא דְזַבִּין לוֹקֵחַ אַרְעָא מִגַּזְלָן – שבאופן שקנה הלוקח קרקע מהגזלן, וְאַשְׁבְּחָהּ – והשביחה הלוקח, וְאָתָא נִגְזָל לְאַפוּקָה מִינֵּיהּ דְלוֹקֵחַ – ובא הנגזל להוציא את הקרקע מיד הלוקח, דִּינָא הוּא דְּשָׁקִיל לָהּ נִגְזָל וּלִשְׁבָחָא דְּאִית בָּהּ – הדין הוא שנוטל הנגזל את הקרקע עצמה יחד עם השבח שעליה, וְחָזֵינָא לֵיהּ לִשְׁבָחָא – ואנו רואים ואומדים את השבח, אִי הֲוֵי יָתֵר עַל הוֹצָאָה – אם שווי השבח הוא יותר מההוצאה שהוציא הלוקח, שָׁקֵיל לָהּ לַהוֹצָאָה מִנִּגְזָל – נוטל הוא את ההוצאה מהנגזל, דִּשְׁבַח הוֹצָאָה גַּבֵּיהּ דְנִגְזָל הוּא – כיון שהשבח שבא מחמת הוצאה זו נמצא עתה ביד הנגזל, וְאִיהוּ מִתַּהֲנֵי בֵּיהּ – והרי הוא המרויח עתה מהוצאות אלו, ומן הראוי שהוא ישלם ללוקח את הוצאותיו, וּמַאי דְּפָיֵישׁ לֵיהּ מִשְּׁבָחָא – ומה שנשאר לו מערך ההוצאות שקיבל מהנגזל, ועד שווי השבח, שָׁקִיל לֵיהּ מִגַּזְלָן – נוטל הלוקח מהגזלן שמכר לו את הקרקע, לפי שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ המוכר לקונה בשטר המכירה, אֲנָא אֵיקוּם וְאֵישְׁפֵּי וְאִידְכֵּי וְכוּ', וכיון שקיבל על עצמו את אחריות השבח, עליו לשלם ללוקח את אותו חלק מהשבח שלא קיבל עליו דמים מהנגזל. וְהַנֵּי מִילֵּי – ואמנם דין זה הוא רק בְּאופן שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ – שלא ידע הקונה שהקרקע אינה שייכת לגזלן, אלא קנאה מתוך מחשבה שהיא אכן שלו, אֲבָל אם הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וּלְקָחָהּ – ואף על פי כן קנאה ממנו, אֵין לוֹ אֶלָּא הוֹצָאָה בִּלְבַד מִנִּגְזָל, כיון שסוף סוף השבח בידו והוא מרויח ממנו, וּמַאי דְּפָיֵישׁ מִן שְׁבָחָא – והחלק שנשאר מערך ההוצאות ועד שווי השבח, פָּסֵיד לֵיהּ – מפסיד זאת הלוקח, וְלֹא שָׁקֵיל לֵיהּ מִינֵּיהּ כְּלוּם – ואינו נוטל ממנו כלום, כִּדְאָמַר רָבָא, הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וּלְקָחָהּ, מָעוֹת ששילם על הקרקע, יֵשׁ לוֹ מהגזלן שמכרה לו, אך שְׁבַח שהשביח הלוקח את הקרקע, אֵין לוֹ, לא מהנגזל, ולא מהגזלן.
וְאִם היתה ההוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַשְּׁבַח, שהוציא יותר מעות ממה שהשביח, אֵין לוֹ הוֹצָאָה אֶלָּא שִׁעוּר שְׁבַח מִנִּגְזָל – נוטל מהנגזל רק את ההוצאות שכנגד השבח, אך לא מה שהוציא יותר מכך, וְלֹא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ דְּגַזְלָן כְּלוּם – ואינו נוטל מהגזלן כלום, אֶלָּא קַרְנָא דְּשָׁקִיל מִינֵּיהּ בְּעִידַּן זְבִינֵי בִּלְחוֹד – אלא את ערך הקרן של המעות שנטל ממנו הגזלן בזמן שמכרה לו, ודין זה הוא בֵּין אם הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וּלְקָחָהּ, ובֵּין אם לֹא הִכִּיר בָּהּ, והטעם לכך, דְּהָא אִיכָּא פְּסֵידָא גָּבֵיהּ מֵעִיקָּרָא – שהרי ההפסד של ההוצאות היה אצל הלוקח קודם לכן, לפני שנטל הנגזל את הקרקע מידו, שהרי הוציא הוצאות רבות ולא השביח אלא מעט, וכיון שהפסד זה אינו מחמת הנגזל, אינו חייב לשלם לו על כך.
