כְּלָלָא דְנַקְטִינָן מֵהַאי שְׁמַעְתָּא – והדינים הנלמדים מסוגיא זו, דְּהֵיכָא דְמַסִּיק בַּעַל חוֹב בְּמוֹכֵר שִׁעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא – שבאופן שהמלוה נושה בלוה, שמכר את הקרקע, שיעור שווי של הקרקע עצמה עם השבח שעליה, וְלֵית לֵיהּ לַלּוֹקֵחַ זוּזֵי לְסַלּוֹקֵיהּ לְבַעַל חוֹב – ואין ללוקח מעות שיוכל לסלק בהם את המלוה מלגבות את הקרקע שברשותו, אִי נַמִּי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ וַהֲוֵי הַהִיא אַרְעָא אַפּוֹתִּיקֵי לְבַעַל חוֹב – או אף באופן שיש ללוקח מעות לשלם למלוה, אך אינו יכול לסלקו כיון שקרקע זו היא אפותיקי, שיכול המלוה לגבותה בדווקא, ואי אפשר לסלקו במעות, דִּינָא הוּא דְּטָרִיף בְּעַל חוֹב לְהַאי אַרְעָא כּוּלָּהּ – הדין הוא שגובה המלוה את הקרקע כולה עם השבח שעליה, וְהֲדַר לוֹקֵחַ בְּדָמֵי דִּילֵיהּ כּוּלֵיהּ עֲלֵיהּ דְמוֹכֵר – וחוזר הלוקח וגובה את דמי הקרקע כולה עם השבח שעליה על המוכר, דְּקַיְימָא לָן – כיון שאנו פוסקים הלכה כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר, בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשְּׁבַח. וְאָמַר רָבָא, תֵּדַע – ראיה לכך, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ מוֹכֵר לְלוֹקֵחַ, אֲנָא אֵיקוּם וְאֵישְׁפֵּי וְאִידְכֵּי וְכוּ' וכפי שהתבאר לעיל.
וְהֵיכָא דְּלֹא מַסִּיק בֵּיהּ אֶלָּא שִׁעוּר אַרְעָא בְּלֹא שְׁבָחָא – ובאופן שאין המלוה נושה בלוה אלא כשיעור דמי הקרקע ללא השבח שעליה, וְלֹא שַׁוְּיֵהּ נִיהֲלֵיהּ אַפּוֹתִּיקֵי – ולא עשה הלוה קרקע זו אפותיקי לחוב זה, לֵית לֵיהּ לְבַעַל חוֹב לְמִיגְבָּא מֵהַהִיא אַרְעָא אֶלָּא שִׁעוּר זוּזֵי – אין המלוה גובה מאותה קרקע עם השבח שעליה אלא כשיעור חובו [וכיון שהחוב כולו היה כשיעור הקרקע ללא השבח, הרי כאשר גובה הוא גם את השבח, אינו גובה את כל הקרקע], וּשְׁאָרָא – ושארית הקרקע, שאינו גובה, הֲוֵי – נשארת היא לַלּוֹקֵחַ. וְהַנֵּי מִילֵּי – ואמנם דין זה, שמשאיר המלוה ללוה חלק מהקרקע, היינו הֵיכָא דְּחַזְיָא לַלּוֹקֵחַ – באופן שחלק זה ראוי הוא ללוקח, ויש בו חשיבות הראויה לשימוש, אֲבָל אִי לֹא חַזְיָא לַלּוֹקֵחַ – אך אם אין שארית הקרקע ראויה ללוקח, נוטל המלוה את כל הקרקע עם השבח, אף שזה יותר מהחוב, ושָׁקֵיל לֵיהּ לְדָמֵיהּ מִבַּעַל חוֹב – ונוטל הלוקח את שווי החלק שמעבר לחוב מהמלוה עצמו [ונמצא שאת חלק הקרקע הגדול גובה המלוה בחובו, ואת החלק הקטן הוא 'קונה' מהלוקח תמורת דמים], כִּדְאָמְרִינַן הָתָם – כפי שאמרו במסכת בבא בתרא (יג:) לגבי חלוקת שותפים, כָּל שֶׁאִלּוּ יְחַלֵּק וּשְׁמוֹ עָלָיו – כל דבר ששייך לשותפים, ואם יחלקוהו ביניהם ישאר שמו על כל אחד מהחלקים, וכגון שדה גדולה, שגם לאחר חלוקתה ישאר שם 'שדה' על כל אחד מהחצאים, חוֹלְקִין ביניהם, וְאִם לָאו, שלא ישאר השם על כל אחד מהחלקים, מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּדָמִים – נוטל אחד מהם את הכל, ומשלם דמים לחבירו.
וְהֵיכָא דְּשַׁוְּיָהּ נִיהֲלֵיהּ אַפּוֹתִּיקֵי – ובאופן שעשה הלוה את הקרקע אפותיקי למלוה, שלא יהיה לו פרעון אלא מקרקע זו, ומכרה, וְלֹא קָא מַסִּיק בֵּיהּ שִׁעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא – ואינו נושה בלוה שלו כשיעור הקרקע עם השבח שעליה, שָׁקֵיל לֵיהּ בַּעַל חוֹב לְכוּלָּהּ אַרְעָא – נוטל המלוה את כל הקרקע, וּשְׁבָחָא דִּילַהּ שַׁיְמִינָן לֵיהּ – ואת השבח של הקרקע שמים, אִי הַשְּׁבַח יָתֵר עַל הוֹצָאָה, שָׁקֵיל לוֹקֵחַ הוֹצָאָה מִינֵּיהּ דְּבַעַל חוֹב – נוטל הלוקח את ההוצאות מהמלוה שגובה ממנו את השבח, דְּהוֹצָאָה גַּבֵּי דִּידֵיהּ הִיא – כיון שנחשב הדבר שההוצאה ברשותו, שהרי הוא נוטל את השבח שהשביח על ידי ההוצאה, וְאִיהוּ קָא מִתְהַנֵּי בָּהּ – והוא זה שנהנה מההוצאה הזו, וּמַאי דְּפָיֵישׁ לֵיהּ מִשְּׁבָחָא – ומה שנשאר מהשבח, שהוא יותר מההוצאה, ואין הלוקח צריך להפסיד זאת, שָׁקֵיל לֵיהּ מִינֵּיהּ דְמוֹכֵר – נוטל הוא מהמוכר, כיון שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ המוכר לקונה בשטר המכר, אֲנָא אֵיקוּם וְאֵישְׁפֵּי וְאִידְכֵּי וְאֵימְרוֹק זְבִינֵי אִילֵּין אִינּוּן וְעַמְלֵיהוֹן וּשְׁבָחֵיהוֹן, כלומר, שמתחייב לשלם לו גם את דמי השבח של הקרקע. וְהַיְינוּ טַעֲמָא דְּלֹא שָׁקֵיל לֵיהּ מִבַּעַל חוֹב – והטעם שאין הלוקח יכול ליטול את דמי השבח מהמלוה הגובה ממנו את הקרקע, דְּאָמַר לֵיהּ – כיון שיכול המלוה לטעון לו, מאחר וקרקע זו היתה 'אפותיקי', כלומר מיוחדת לפרעון חובי, אַרְעָא דִּידִי אַשְׁבַּחָא – הרי זה כאילו הקרקע שלי השביחה, ואיני צריך לתת לך אלא את מה שהוצאת כדי להשביחה, הִלְכָּךְ שָׁקֵיל לֵיהּ מִמּוֹכֵר – ולכן נוטל הוא את השבח היותר מההוצאה מהמוכר, כִּדְאַמְרִינָן. וְאִי הַוְיָא הוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַשְּׁבַח – ואם היתה ההוצאה יתירה מהשבח, לֹא שָׁקֵיל לוֹקֵחַ מִינַּהּ דְּהוֹצָאָה אֶלָּא שִׁעוּר שְׁבַח – אין הלוקח מקבל את כל דמי הוצאותיו, אלא רק את ערך ההוצאה שכנגד השבח, וְשָׁקֵיל מִבַּעַל חוֹב – ונוטל זאת מהמלוה, דִּשְׁבָחָא גַּבֵּיהּ נִיהוּ – כיון שהשבח נמצא אצלו, דְּאִי לָאו הוֹצָאָה לֵיכָּא שְׁבָחָא – ואם לא היה מוציא הוצאות, לא היתה קרקע משביחה. וּמַאי דְּפָיֵיש לֵיהּ לַלּוֹקֵחַ מֵהוֹצָאָה – ומה שנשאר מההוצאה, היתירה על השבח, לֹא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ כְּלוּם – אין הלוקח נוטלו כלל, לֹא מִבַּעַל חוֹב, וְלֹא מִמּוֹכֵר, דְּהָא אִיכָּא פְּסֵידָא גַּבֵּיהּ מֵעִיקָּרָא – שהרי הפסד זה היה אצלו מתחילה, ולא מחמת גביית הקרקע, דְּלֵיכָּא שְׁבָחָא כְּנֶגְדָּהּ – שלא היה שבח כנגד ההוצאה [וגם אם היתה הקרקע נשארת בידו, היה מפסיד את מה שהוציא יותר משיעור השבח]. הַדֵּין כְּלָלָא דְּשַׁמְעִינָן מֵהָא שְׁמַעְתָּא – אלו הם הכללים שלמדנו מסוגיא זו, בְּדִינָא דְּבַעַל חוֹב בַּהֲדֵי לוֹקֵחַ – בדינו של בעל חוב עם הלוקח.
