תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הַמּוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה לַחֲבֵרוֹ, וּבָא בַּעַל חוֹב של המוכר, וּטְרָפָהּ – גבאה מיד הלוקח, וגבה גם את השבח שהשביח בה הלוקח, אִם הַשְּׁבַח יָתֵר עַל הוֹצָאָה – שהוציא מעט והשביחה הקרקע הרבה, נוֹטֵל הקונה את דמי הַשְּׁבַח מִבַּעַל הַקַּרְקַע שמכרה לו, וְאֶת הַהוֹצָאָה שהוציא נוטל הוא מִבַּעַל חוֹב שגבה ממנו את השבח. וְאִם הַהוֹצָאָה היתה יְתֵירָה עַל הַשְּׁבַח, שהוציא יותר ממה שהשביחה הקרקע, אֵין לוֹ אֶלָּא את דמי הַהוֹצָאָה, כְּשִׁעוּר שְׁבַח – אך לא יותר מהשיעור שהשביחה הקרקע [שאם הוציא מאה והשביחה הקרקע חמשים, נוטל חמשים בלבד] מִבַּעַל חוֹב שגבה את השבח.
וְאַקְשִׁינַן – והקשתה הגמרא מברייתא זו, וּשְׁמוּאֵל, שאמר לעיל שבעל חוב גובה את השבח מהלוקח, הַאי בְּמַאי מוֹקֵי לָהּ – כיצד הוא מבאר ברייתא זו, אִי – אם תאמר שמדובר בְּלוֹקֵחַ מִן הַגַּזְלָן, שהתברר שמכר קרקע שאינה שייכת לו כלל [ו'בעל חוב' האמור בברייתא היינו הנגזל], קַשְׁיָא רֵישָׁא – קשה הרישא של הברייתא, בה מבואר שאם גבה ממנו הנגזל את השבח, חוזר הקונה ומוציא את דמי השבח מהמוכר, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל עצמו במקום אחר, לוֹקֵחַ מִגַּזְלָן, לֵית לֵיהּ שְׁבָחָא – אינו נוטל את השבח מהמוכר, אם גבה ממנו הנגזל את השבח, כיון שנראה הדבר כריבית, שהרי המקח לא חל כלל על קרקע שאינה שייכת למוכר, ונמצא שהיו מעותיו אצלו בתורת הלוואה, וכעת מקבלם בתוספת דמי השבח, והרי זה נראה כריבית. ואִי – אם מדובר בְּבַעַל חוֹב שגבה את השבח מהלוקח, קַשְׁיָא כּוּלָה – קשה כל הברייתא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, בַעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשְּׁבַח, ואינו נותן כלום לקונה, וְאַמַּאי – ואם כן מדוע אמרה הברייתא שנוֹטֵל הקונה אֶת הַיְּצִיאָה מִבַּעַל חוֹב.
וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, אִי בָעִית אֵימָא – אם תרצה אבאר את הברייתא לשיטת שמואל בְּלוֹקֵחַ מִן הַגַּזְלָן, ומה שהוקשה על כך מדברי שמואל עצמו, שלוקח מגזלן אינו מקבל את השבח שהוציא הנגזל מידו, וּכְגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לגזלן קַרְקַע, וגובה אותה הלוקח עבור דמי המקח והשבח, ובאופן זה אין הדבר נראה כריבית, אלא כקניית קרקע. אִי נַמִּי בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – או באופן שהתחייב הגזלן בקנין בשעת המכירה לשלם את השבח, וכיון שהתחייבות זו נעשתה לפני ששהו המעות בידו בתורת הלואה, אין זה נראה כריבית.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה אבאר את הברייתא לשיטת שמואל בְּבַעַל חוֹב, וְלֹא קַשְׁיָא – אין להקשות על כך משיטת שמואל עצמו שבעל חוב גובה את השבח ואינו משלם כלום לקונה, כיון שכָּאן – בברייתא, שבה מבואר שצריך הבעל חוב לשלם לקונה את הוצאותיו, היינו בִּשְׁבַח (טו:) הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם, כלומר, שכבר הבשילה התבואה וניתן לקוצרה וליטלה על הכתפיים, ובאופן זה מודה שמואל שאינו נוטל את השבח אלא אם כן ישלם את ההוצאות, וְכָאן – ואילו דברי שמואל נאמרו בִּשְׁבַח שֶׁאֵין מַגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם, שבזה גובה הבעל חוב את השבח ואינו משלם לקונה כלום.
תמהה הגמרא, וְהָא מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם באים לפני שמואל בבעלי חובות הגובים את חובותיהם מקרקעות שביד הלקוחות של הלוה, וְקָא מַגְבֵּי – וגובה בהם שְׁמוּאֵל אֲפִלּוּ בִּשְׁבַח הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם, ואינו מצריך את הבעל חוב לשלם לקונה את הוצאותיו. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא על דברי שמואל, הָא – המקרים שבהם מגבה שמואל גם את השבח, היינו באופן דְמַסִּיק בֵּיהּ שִׁעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא – שאין די בדמי הקרקע לבדה לפרוע את החוב, כיון שהחוב שוה כשיעור הקרקע והשבח יחד, וְהָא – ואילו האופן שבו מודה שמואל שאין הבעל חוב יכול לגבות את השבח בלא לשלם, וכמבואר בברייתא, היינו באופן דְּלֹא מַסִּיק בֵּיהּ אֶלָּא שִׁעוּר אַרְעָא – שאין החוב אלא כנגד דמי הקרקע, ללא השבח, ובאופן זה אם נוטל הבעל חוב את השבח, צריך הוא לשלם לקונה את כל דמי השבח [והטעם שנקטה הברייתא שנותן לו את ה'הוצאה', ולא את השבח, כדי להשמיענו שאם היתה ההוצאה יתירה מהשבח, נותן לו רק את דמי ההוצאה שמתוך השבח, ולא יותר].
ממשיכה הגמרא ומקשה, הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר – דין זה נח ומובן לדעת הסובר דאִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לַלּוֹקֵחַ לֹא מָצִי מְסַלֵּק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב – שאפילו אם יש ללוקח מעות, אינו יכול לתת אותם לבעל חוב ולסלקו מהקרקע, שלא יגבה אותה, שַׁפִּיר – מובן דין זה, שאף אם הקרקע והשבח שוים יותר מדמי החוב, יכול הבעל חוב ליטול את כל הקרקע בחובו, עם השבח שעליה, ולשלם לקונה את דמי שבחו, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר – אבל לדעת הסובר דאִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לַלּוֹקֵחַ מָצִי מְסַלֵּק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב – שיכול הלוקח לתת לבעל חוב מעות ולסלקו מהקרקע שלו לגמרי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר – כיצד ניתן להבין דין זה, לֵימָא לֵיהּ – והרי יכול הלוקח לומר לו, אִי הֲוָה לִי זוּזֵי הֲוָה מְסַלֵּיקְנָא לָךְ מִכּוּלָּהּ אַרְעָא – הרי אם היו לי מעות בשווי כל החוב, הייתי מסלק אותך מכל הקרקע, הַשְׁתָּא דְּלֵית לִי זוּזֵי – ואילו עתה שאין לי מעות בשיעור זה, במקום שתטול את כל הקרקע עם השבח שעליה, שזה יותר מדמי חובך, הַב לִי גְּרִיוָא דְאַרְעָא בְּאַרְעָא שִׁעוּר שְׁבָחָא – תן לי חלק קטן בקרקע עצמה בשווי השבח [ולמשל אם החוב הוא מאה, והקרקע שוה מאה, והשבח שוה חמישים, במקום שיטול הבעל חוב את כל הקרקע עם השבח, וישלם חמשים לקונה, רוצה הקונה שיטול הבעל חוב רק חלק מהקרקע, שיחד עם השבח הוא שוה מאה, כסכום החוב, וישאיר לו את שאר הקרקע עם השבח שעליה].
מתרצת הגמרא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – באיזה אופן עוסקת הברייתא, כְּגוֹן דְּשַׁוְּיָהּ נִיהֲלֵיהּ אַפּוֹתִּיקֵי – שעשה את אותה קרקע 'אפותיקי' לבעל חובו, ומבארת הגמרא מהו 'אפותיקי', דְּאָמַר לֵיהּ הלוה למלוה, לֹא יְהֵא לָךְ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ, וכיון שייחד לו קרקע זו בחובו, לדברי הכל אין הקונה יכול לסלקו במעות, אלא נוטל את כל הקרקע עם השבח שעליה, ומשלם לו את דמי השבח.
