אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַמּוֹצֵא שְׁטָר חוֹב בַּשּׁוּק, וְכָתוּב בּוֹ הֵנְפֵּק – כתוב בו 'קיום' שנעשה על ידי הדיינים, המאשרים בחתימתם שחתימות העדים נבדקו על ידם והתברר שהם אמיתיות, וְכָתוּב בּוֹ זְמַנּוֹ שהוא בּוֹ בַּיּוֹם – נכתב השטר באותו יום שבו מצאו אותו אדם, יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים – למלוה. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק כְּשֶׁחַיָּב מוֹדֶה – כשהלוה מודה שהשטר אינו פרוע, ומבאר רבי יוחנן את טעם הדין, דְּהָא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ – כיון שבאופן זה אין כל חשש, דְּאִי מִשּׁוּם כָּתַב לִלְווֹת וְלֹא לָוָה – אין לחשוש שמא כתב הלוה את השטר על מנת ללוות בו, ואחר כך התחרט ולא לוה בו, דהָא כָּתוּב בֵּיהּ הֵנְפֵּק – שהרי קיימוהו הדיינים, ואין אדם טורח לקיים שטר שלא השתמשו בו כלל להלוואה. וְאִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – אם נחשוש שמא השטר פרוע, כלומר, דְּדִלְמָא פַּרְעֵיהּ לַמַּלְוֶה – שמא כבר פרע הלוה למלוה את החוב שבשטר, וְהַאי דְּקָאָמַר לֹא פְּרַעְתֵּיהּ – והטעם שהוא מודה עתה ואומר שאין החוב פרוע, היינו כיון דְּקָא בָּעֵי לְמֶהֱדַר לְמֵיזָף בֵּיהּ הָאִידָּנָא – הוא רוצה לחזור וללוות בו מאותו אדם פעם נוספת, וְחָיִישׁ מִשּׁוּם פְּשִׁיטֵי דְּסָפְרָא – ורוצה לחסוך את המעות שעליו לשלם לסופר על כתיבת שטר חדש, ולכן אומר הוא שהחוב אינו פרוע, ואם אכן כך אירע הרי יש בכך חסרון, הגם שהתאריך הכתוב בשטר הוא תאריך נכון, שהרי באותו יום תהיה גם ההלואה השניה, מכל מקום וְאִשְׁתְּכַח דְּקָא טָרִיף בִּשְׁטָר שֶׁנִּמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ – נמצא שישתמש המלוה בשטר שלפי האמת הוא כבר פרוע, והדין הוא ששטר שכבר נפרע פעם אחת אי אפשר להשתמש בו פעם שניה, מאחר וחתימות העדים שבו מעידות רק על ההלואה הראשונה, שכבר נפרעה, ולא על ההלואה השניה, ואם יגבה המלוה את ההלואה השניה מיד הלקוחות של הלוה, יהא זה שלא כדין, הָא נַמֵּי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ – גם לכך אין לחשוש, דְּכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ לַמַּלְוֶה רְוָוחָא בְּהָא מִלְּתָא – שכיון שאין למלוה כל רווח מכך שהוא משתמש בשטר זה פעם נוספת [שהרי אין המלוה משלם את שכר הסופר, אלא הלוה], דְזִמְנֵיהּ בּוֹ בַּיּוֹם הוּא – שהרי זמן השטר הוא באותו יום [ואם היה זה זמן מוקדם, היה המלוה מרויח שיגבה מלקוחות שקנו לפני זמן ההלואה השניה, מהתאריך הכתוב בשטר והלאה, אך עתה שהזמן הכתוב בשטר הוא תאריך ההלואה האמיתי, אין לו כל רווח מכך שאינו כותב שטר חדש], לֹא שָׁבֵיק – לא יניח המלוה ללוה להשתמש באותו שטר, דְּאָמַר המלוה, שָׁמְעֵי בִּי רַבָּנָן – ישמעו החכמים שהשתמשתי להלואה השניה בשטר שכבר נפרע פעם אחת, וּמַפְסְדֵי לִי – ויפסלו את השטר שבידי, ואפסיד בכך שלא אגבה כלל מנכסים משועבדים, וכיון שכך בודאי ירצה שיכתוב לו הלוה שטר חדש. וכיון שאין כל חשש בשטר זה, ניתן להחזירו למלוה.
